בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 11/08/22 15:53
הניסוי לא הצליח 751382
אתה מעלה כאן נושא/נושאים שראויים לדיון רציני. שם הפתיל (הניסוי לא הצליח) מצביע (במקרה) על הקונטקסט. אנו חיים בעידן הפוסט-מודרני במובן ששאלה מרכזית המרחפת בו היא האם הניסוי הדמוקרטי נכשל. המדינות הדמוקרטיות (בפרט הדמוקרטיות הליברליות של מעמד הביניים, ארה"ב, האיחוד האירופי, יפן ואוסטרליה) גילו יכולת מאד לא מספקת במלחמה בהתפוצצות האוכלוסין, בהתחממות הגלובלית, בהפצת כלי נשק בלתי קונבנציונליים ובהתפשטות של הקנאות הדתית והטרור. האם עבר זמנה של השיטה הדמוקרטית?
אתה כתבת על שאלת המנהיג היחיד במפלגתו. אני לא בטוח שהתשובה לשאלתך חד משמעית. הפרפראזה על פסוקו של לורד אקטון, "השלטון משחית ושלטון אבסולוטי משחית באופן אבסולוטי", מזהירה בפני השחיתות ומתלבשת ככפפה על יד, על שלטונו של הטמא מבלפור. בנוסף, ניסיוננו האישי, מלמד שמפלגות שנוהלו ע"י הנהגה מרובת ראשים, גורלן לא שפר. הן שקעו במחלוקות אישיות שלקחו את המוקד מטובת המפלגה, לא כל שכן טובת המדינה.
עניין נוסף הוא שבחירות פנימיות עשויות לכפות על ההנהגה שותפים ו"עוזרים" שאינם לרוחם. אני לא חושב שיש סיבה לעשות זאת, אלא אם אתה מאמין שהמנהיגים צריכים להיות חותמת גומי של רצונות הבוחרים שלהם.
מצד שני, כבר העיון באמירה המקורית, "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. אנשים גדולים הם כמעט תמיד אנשים רעים", מעלה תהיות. אם הכוח, משחית, המרפא אינו במספר. אם המפלגה תנוהל בידי קולקטיב, גם הקולקטיב יהיה רע.
אני בוחר בהתנגדות לשלטון יחיד במפלגה מן הנימוק הבא. במציאות הפוליטית המורכבת, אין באמת מנהיג יחיד. המנהיג הזה מוקף בעדת יועצים, שותפים ומוציאים לפועל. השאלה היא האם ה"מנהיג" מסוגל לתפקד רק בתוך חבורה של כפיפים, שמרותו עליהם, או גם בחברת שותפים שמעמדם דומה למעמדו שלו.
ההמשך המתבקש הוא שאלת הבחירות הפנימיות בתוך המפלגות. נכונה השאלה ששאלת האם יש קשר בין בחירות פנימיות לבין דמוקרטיה. התשובה בודאי קשורה להגדרת היסודות המכוננים של דמוקרטיה. למרבה הפתעה, מספר התשובות לכך כמעט כמספר השואלים.
באופן אישי אני בוחר בעיקרון הלגיטימיות. מנין שואב השלטון את הלגיטימיות שלו? בדמוקרטיה, מקור הלגיטימיות הוא בבחירתו של העם. לכן ברור שבחירות הוגנות וחופשיות הן עיקרון מכונן של הדמוקרטיה. זה לא קשור לדרך בה בוחרת המפלגה את נבחריה, כמו למשל הבחירות הפנימיות. ברגע שמפלגה נבחרה ע"י הבוחר, שלטונה לגיטימי ללא קשר לאופן שבו נבחרו נציגיה.
יש שיאמרו שבחירות פנימיות דמוקרטיות הן מעין ערובה לכך שהמפלגה מתכוונת להתחשב בדעתם של בוחריה גם מעבר לאקט הבחירות ואפילו לכך שהיא מתכוונת לממש את הבטחותיה להם.
בתאוריה המחוייבות של מפלגה אינה כלפי בוחריה בלבד, אלא כלפי כל הבוחרים. בנסיבות מסויימות, כוח רב מדי בידי הבוחר הפנימי עשוי להחשב כשוחד בחירות שבו משחדים את בוחרי המפלגה ע"ח שאר הבוחרים.
זה נשמע כטיעון קצת "לחוץ" שפתרונו הוא ציבור בוחרים פנימי גדול. בעובדה, בליכוד עם למעלה מ-‏100K חברי מפלגה בוחרים, עדיין ספסרי דילים וקבלני קולות מצליחים לרכז בידם כוח להשחית ואפילו להעמיד בפינה את מנהיגי המפלגה (
רוצים ג'ובים
).
האנלוגיה ל-sublet (דיור משני) מתבקשת. הדמוקרטיה רוצה להגדיל את השיוויון בחברה. אלא שכל שלטון הוא הסכם של פשרה וויתור על כוח. הבוחר מוותר על חלק מעצמאותו ו"משכיר" אותה לשלטון בתמורה למכפיל הכוח שמספק השלטון המאורגן. באמצעות הבחירות הפנימיות, לוקחים מנהיגי המפלגה דייר משנה בצורה של פעילי המרכז וחולקת איתו את הכוח שניתן להם. כעת הבוחר הכללי (כולל בוחרי המפלגה האחרים) מגלים שקם מעמד חדש של מאכרים שנדחף לפניהם בסולם החברתי. במקום להפוך את החברה לשיוויונית יותר, יוצרים עוד הבדלי מעמדות חדשים ודוחקים את האזרח הקטן מטה.
עיון בנקודה זו מעלה שהבעיה אינה נוצרת בגלל שיטת המרכז והבחירות הפנימיות. השיטה אינה יוצרת את ספסרי הקולות. הדמוקרטיה אינה תהליך או פרוטוקול קסם המשפר את החברה. אופייה וטיבה תלויים מאד בחברה שבה היא פועלת. כאשר יש אנשים שקל לסחור בקולותיהם, יש כוח רב למי שיודע איך לנצל זאת. הבעיה היא שהשיטה עשוייה להגביר ולהסלים את התופעה.
המסקנה היא ששיטת הבחירות הפנימיות כשלעצמה אינה טובה או רעה. היא נייר לקמוס של המפלגה. אם מצביעי המפלגה הם אזרחים טובים, בחירות פנימיות יכולות ליצור קשר פרודוקטיבי בין בוחרים לנבחרים. אם הם אספסוף המעמיד את קולו לכל המרבה בהבטחות, הבחירות הפנימיות עשויות לקבור את הדמוקרטטיה החיצונית. חברי מרכז הפועלים משיקולים אי רציונליים כמו למשל חה"כ הביש גד"א(טבריאן) (אנו צריכים לחתוך לעצמנו את האף כי זה מרגיז אותם) הופכים את הדמוקרטיה לשוק של מפסידים.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים