בתשובה לאריק, 04/09/22 14:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בינינו לבין עצמנו רוגל אלפר הוא פרובוקטור אובססיבי. אם אנשים כמו יוסי יפסיקו להזדזע מכתבותיו, הוא מן הסתם יחריף את הפרובוקציות שלו. מה אני רוצה מאלפר? ובכן, אני חושב שפרובוקציות מסוג זה אינן מקדמות את הסמול הפוליטי. אלפר והצפונה ממר"ץ, מצדיקים את הפרובוקציות שלהם באידאולוגיות הומאניסטיות שלהם וזה מתקבל אצלי לא אמין. למשל, המחאות נגד העובדים הזרים בפרט בדר' ת"א יש בהם יסוד גזעני הנוגד את תפיסת ה"גר היית בארץ מצריים" ביהדות. ככאלו יש בהם משהו מאד נקלה בעיניי, אבל איני יכול להתעלם מכך שהוא מבטא סבל אמיתי ויומיומי של אזרחים ישראליים חלשים. זה שהעובדים הזרים לאו דוקא אשמים בסבל הזה והסבל שלהם עצמם קשה כמה מונים, לא ממש מנחם את הישראלים שגונבים להם את האופניים או גרוע מזה. גם הסמול צריך לרדת קצת מהסוס של העקרונות האידאולוגיים שלו וכמיעוט די קטן בחברה הישראלית, צריך להתחיל לעמוד על זכויותיו. באופן טבעי, רואים בזמן אחרון יותר ויותר כיפות על ראשיהם של קציני צה"ל וזה תהליך שמחזק את עצמו. אני חושב שזהו תהליך נכון. ככל שהדתיים הלאומיים ישאו יותר ויותר במחיר של לאומיותם הניצית, הבחירה שלהם בדרך הזו תהיה יותר אמיתית וכנה וכנראה גם פחות נלהבת. יחד עם זאת, זה עוד מסמר בארון של הסולידריות הישראלית. זה בלתי מתקבל על הדעת שאנשי סמול יסכימו להקריב את בחוריהם א. למען מטרות שאינן מקובלות עליהם מבחינה אידיאולוגית ב. למען מטרות שנקבעו בהרמת יד של נבחרים הפטורים מן השירות הצבאי (חרדים) ג. בפיקודם של אנשים שעקרונות ליברליים (כמו הפרדת הדת מהמדינה) זרות להם. הפיתרון השפוי היחיד הנראה לעיניי הוא ביטול גיוס החובה, על אף הסיכון הכרוך בכך לביטחון המדינה. האחראי לנטילת הסיכון הזה הוא הרוב שבחר את ערכיו ולא המיעוט שצריך להגן על עצמו. לדעתי, זו גם הדלת בה הסמול צריך לצאת מהשת"פ הכפוי עליו עם המיעוט הערבי. יותר ויותר אני שומע מאנשים שדעתם מוערכת בעיניי, גם כאן באייל וגם מחוצה לו (ירון לונדון) שאינם יכולים להצביע למפלגה ציונית. אני מניח שזה אומר או הצבעה למפלגות קיקיוניות או ערביות. כסמולני אני רואה בהצבעה למפלגות הערביות הקיימות, צעד אירציונלי. לא די בכך שכל שותפות עם ערביי 48 מסתיימת בטקס ההשפלה בו הערבי מתוודה שהוא שונא את הסמולנים היהודים יותר מאשר את הימין היהודי, יש כאן משהו עוד יותר בסיסי. בכל פעם שהסמול עושה צעד כלשהו בכיוון הפרדת המדינות או אפילו מתקרב לכס השלטון בישראל, מיד פוצחים הערבים בגל טרור כנגד אזרחים לא חמושים. נכון שערביי 48 אינם אחראים למה שעושים ערבים אחרים, אבל עושה רושם, שערביי 48 מעריכים את קשריהם עם העולם הערבי והפלשתיני הרבה יותר מחובתם לחברה האזרחית הישראלית. זה מתבטא בין היתר בפרדוקס של תמיכה במדינה וחצי ערביות מול מדינה חצי יהודית. ערבים ישראלים, מאד מאד מתונים, לא דתיים ולא לאומיים, עושים לנו טובה ומציבים את אזרחותם הישראלית במקום השלישי או הרביעי בסולם הזהויות שלהם. ההכרה של הסמול בהיותו מיעוט קבוע במפה הישראלית, משמעותה הכרה בכך שחברות באופוזיציה אינה מחייבת שיתופיות מסוג זה הנהוג בקואליציה. הרבה פעמים שני מיעוטים הנמצאים באופוזיציה הם בעלי אינטרסים מנוגדים המונעים יכולת לשת"פ והערבים הדגימו לנו זאת יפה בשנתיים האחרונות. היכולת של מיעוט סמול-ליברלי יהודי להתקיים במדינת רוב יהודי דתי היא מאד מפוקפקת. במידה והיא קיימת היא תאלץ את הימין להתחשב בצרכים של הסמול (כפי שישראל החילונית נוחה עדן התחשבה בזכויות החרדים). היכולת של המיעוט הזה להתקיים בשלטון רוב ערבי-פלשתיני היא כמעט אפסית (כמה יהודים חיים היום במדינות איסלמיות?). |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |