 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני אמרתי שערן צור פלצן. לא שיניתי את דעתי עליו. פלצן יכול להיות אמן (לא חסרות דוגמאות, נראה לי שזאת אפילו הנורמה), ואפילו אמן דגול (דאלי, וורהול), אבל הוא לא יכול להיות רוקר. לרוקר אסור להיות פלצן כי תנאי הבסיסי לרוק הוא כנות. לכן הגנאי הגדול לרוקר הוא ''פלצן''. להגיד (נניח על פינק פלויד וג'נסיס אמרו לא מעט) שהם פלצנים זה לומר שהם רוקרים מזויפים, או לא רוקרים בכלל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה נושא מעניין. הפלצן לא מודע לפלצניותו. הוא חושב שהוא ''אותנטי''. קחו לדוגמה את צביקה פיק ואביב גפן. שני כוכבי פופ אדירים, כל אחד בתקופתו, ויש ביניהם הרבה קווי דמיון (בהופעה, בבומבסטיות של המוסיקה), אבל אחד מהם הוא לטעמי מגדולי הפלצנים (אם לא ה) במוזיקה הישראלית, והשני לטעמי אותנטי, ולכן זכאי גם לתואר ''רוקר''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאני מבין כמוך את המונח "פלצן". אולי תבאר אותו. אני אפילו לא בטוח שאני מבין את "אותנטי" ו"כן" (מה שהעם אומר "כנה", ותיכף הפלצנות שלי בלהקפיד על "כן" תסבך אותי). האם אלו מונחים נרדפים מבחינתך? לפחות "כן" אני חושב שאני מבין; אבל אם מקשרים את זה למודעות, אני לא חושב שמישהו יכול להיות לא-כן (הנה, הסתבכתי) ולחשוב שהוא כן כן. למשל, האישיות בישראל שהתואר "פלצן" נדבק אליה הכי בחוזקה היא אייל שני. כמעריץ-משועשע שלו אין לי בעיה להסכים שהוא פלצן, אבל אני חושב שהוא כן, שהוא באמת מאמין בהגיגים שלו, ולפעמים גם אני מצליח להבין למה הוא מתכוון (או לפחות נדמה לי) ולהזדהות עם זה במידת-מה. אם אני חושב שהוא כן, האם זה אומר שמבחינתי הוא לא פלצן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממ... קשה. זה דבר די ערטילאי, אחרת היתה לו מלה אמיתית ולא רק סלנג. אני גם רוצה להבחין בין השימוש הכללי ב"פלצן" לבין השימוש ברוק. פלצן הוא התרגום שלי ל wanker הבריטית. בעוד שהשימוש הרגיל מתורגם ע"י גוגל ואחרים באופן לא מוצלח כ"אידיוט"- מלת העלבה מקטינה, שמידת הגסות שלה קלה (ארה"ב) עד בינונית (בריטניה), בקרב חובבי הרוק1 זה היה העלבון האולטימטיבי בין חובבי תת הז'אנרים השונים. עלבון שמתייג את הלהקה או האדם השנואים כאנטי תזה לרוח הרוק. הפלצן הכללי הוא אדם מלא חשיבות עצמית שמדבר שטויות בלי שהוא מודע לכך. לדוגמה- כל מיני פרשנים בטלוויזיה. הפלצן ברוק הוא בעצם אותו דבר, אבל כיוון שחשיבות עצמית חסרת כיסוי היא 'יהרג ובל יעבור' ברוק, הטחת העלבון הזה נטענת במטען רגשי ענק. האותנטיות של הרוקר יוצרת את החיבור של הקהל אליו. הוא מספר סיפור שהם מזדהים איתו. דוגמה מייצגת לדעתי- ברוס ספרינגסטין. כשהוא שר את the river זה הכי אמיתי שיש. אף אחד לא יכול לקרוא לו wanker. לקריאה נוספת: ספינל טאפ -------- 1 בשנות השמונים והתשעים, אני לא מעודכן בתקופות מאוחרות יותר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |