בתשובה לאריק, 15/09/22 18:15
ואולי לא 752054
יש לי את הספר בהוצאה "חדשה", מ-‏1996 שאינו מחולק ל-‏2 חלקים. בספר כתוב שהודפס לראשונה ב-‏1968, אבל הכוונה כנראה להוצאה ע"י הוצאת מסדה. במקור התרגום של י.נ.שמחוני יצא ב-‏1923 עבור הוצאת שטיבל.
באמת ספר יוצא מן הכלל. לדעתי ראוי שכל ישראלי הרואה עצמו משכיל יקרא את הספר. לא מדובר בספר אקדמי קשה לקריאה, אלא בסיפור נאראטיבי קולח וקריא. ההערות מרוכזות בסוף הספר והתרגום הופך את הכתוב לקריא ללא בעיות מיוחדות. למי שמתקשה למצוא מהדורה מודפסת או שנגמל מספרי נייר, הספר נמצא במחשב (נא עיינו בויקיפדיה על יוסף בן מתתיהו).
חשוב לציין שלא מדובר בהתלהבות של שני עכברי ספרים. מדובר בתופעה היסטורית יחודית. יש הרבה היסטוריונים יוונים-רומאים, טובים וטובים פחות. למעשה את הסגנון שלהם ניסה יוספוס פלאביוס לחקות. מדובר כאן במקרה יחיד של היסטוריון שהכיר באופן אינטימי והגיע מתוך אחד מן העמים שהרומאים הכריעו. אני לא מכיר היסטוריונים פונים, גאלים, בריטונים, דאקים או פרסיים. לפנינו מקרה מיוחד של מלחמה רומאית המתואר ע"י היסטוריונים משני הצדדים.
התיאור שלי עשוי להישמע תמוה במידת מה. התשובה לשאלה עבור מי כתב יוספוס מתחלקת לשניים. פורמלית הוא כתב עבור הקיסרים הפלאביינים (וניכר שרוב טענותיו שהוכחו ככוזבות קשורות בצורך שלו ל"תקן" את העובדות לטובת פטרוניו). יחד עם זאת ברור שהיתה קהילה של קוראי יוונית, רובם לא יהודים שהיו עשויים לקרוא חומר כזה. יחד עם זאת מקריאת דבריו ברור שהוא גאה במורשת ובהיסטוריה של עמו ואין שום כוונה להסתיר את גבורתם של המורדים והקנאים שיוספוס כתב נגדם בספריו. הדוגמה הבולטת היא פרשת אנשי מצדה שיוספוס מתאר כסכינאים ורוצחים (סיקאריקים). מה שלא מפריע לו לשים בפיו של מנהיגם אלעזר בן יאיר נאום הכתוב ע"פ מיטב המסורת ההרואית היוונית.
מה שמעניין הוא שמכתביו של יוספוס (ולא רק) עולה שבתקופתו פעלו לפחות עוד 2 היסטוריונים חשובים בני המקום שכתבו יוונית, יוסטוס איש טבריה וניקולאוס איש דמשק (יווני לא יהודי). לרוע מזלם כתביהם לא שרדו. יוספוס עצמו שרד בעיקר בגלל העניין של הנוצרים. יוספוס חי בדור הראשון שלאחר ישו והוא עשוי להיות המקור האותנטי היחיד על קדמוניות הנצרות. למעשה הוא העדות היחידה (עדות שמיעה) לקיומו ההיסטורי של ישוע הנוצרי.
ואולי לא 752062
מסכים.
למרות שניכר בספר הדיבור מהפוזיציה (ההצדקה העצמית על מעשה הבגידה שלו), ולמרות שקשה לי לסמוך על המספרים שהוא מביא, עדיין זהו מסמך היסטורי מרתק של מי שחווה בעצמו את המאורעות.
ואולי לא 752081
אתה צודק ביותר ממובן אחד.
זה לא רק הסיפור המופרך על הצלת חייו ביודפת וכניעתו לרומאים, אלא כל הפרשה של ההגנה הכושלת על הגליל שיוספוס היה אמור לעמוד בראש המרד שם.
אחרי מלחמות היהודים, זה הפך לנושא מרכזי כאשר יוספוס כתב ספר שלם כנגד יוסטוס איש טבריה שכתב ספר עם האשמות כבדות כנגדו.
יחד עם זאת חשוב לזכור שיוספוס לא רק חי בזמן המאורעות שתאר אלא הוא נטל בהם חלק פעיל (כאמור מפקד המרד בגליל) וחשוב מזה היתה לו גישה לרשימותיהם של אספסיאנוס וטיטוס מימי המלחמה ביהודים.
התיאורים שלו של המבנים, הצבאות, הטופוגרפיה והגאוגרפיה נמצאו שוב ושוב כמדוייקים.
לגבי האג'נדות שלו הצובעות את כל הכתוב, הוא עצמו הודה שכתב את הספר מדם ליבו ולא מאובייקטיביות של היסטוריון.

אפרופו ההקבלות מקפיאות הדם לימינו אלו, רציתי להעיר על נקודות משותפות בין הורדוס הגדול לפרנואיד מבלפור.
אחת מן האג'נדות הבולטות של יוספוס היא שנאתו לקנאים. יוספוס מאשים אותם בחורבן יהודה וירושליים. לזכותו יאמר שזו היתה דעה מקובלת בחוגים רחבים. אנו מקבלים גרסה מסורסת של זה גם באגדות החורבן של חז"ל. שם מדובר בלשון כללית על שנאת חינם (אבל מפנים את האצבע לאליטות ולא לקנאים).
האמת היא שלפרוץ המרד היו סיבות רבות מלבד הקנאות של הקנאים והפרושים. גם באוכלוסיה היהודית של ממלכת יהודה היו רבים שהתנגדו למרד נגד הרומאים. אפילו בין הפרושים היו כאלו (כמו רבי יהודה בר אלעאי מן התלמוד הבבלי, מסכת שבת לג ע"ב). כצפוי ראשי המתנגדים השתייכו לאליטות השלטוניות בכהונה ובסנהדרין. האנשים האלו עשו מאמצים רבים למנוע התפרצות של מרד ובמשך זמן רב הצליחו למנוע זאת.
אחד האחראים לפרוץ המרד היה הורדוס הגדול ששבר את גבן של האליטות האלו. הוא חיסל בשיטתיות את בית חשמונאי שנחשב כמלוכה לגיטימית ופיזר את הסנהדרין והוציא רבים מחבריה להורג. גם את מעמד הכוהן הגדול שהיה יוקרתי בעיני העם פירק הורדוס ע"י זה שביטל את מסורת הירושה של המשרה, הפך אותה למינוי שלו ומינה לתפקיד כוהנים שלא השתייכו למשפחות הכוהנים החשובות (הוא מינה לכהן גדול את אביה של אחת מנשותיו). להבדיל מן הפרנואיד הנוכחי, הוא הסתכסך עם הסנהדרין לא בגלל סיגרים ושמפניה ורודה, אלא בגלל שהוציא להורג שלא כדין את חלקיה הגלילי, ראש קנאי הגליל.
התוצאה של שבירת גבן של האליטות הישנות ע"י הורדוס הגדול היתה שבעת פרוץ המרד, מתנגדיו היו חלשים מדי מכדי לעצור אותו. הקנאים שהציתו את המרד, רצחו את הכוהן הגדול חנן, שהיה מתון מדי עבורם, דבר שכנראה לא היה עולה על הדעת בדורות קודמים.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים