בתשובה לשוקי שמאל, 28/09/22 9:45
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני רוצה הפעם לתמוך ולחזק את דבריך. שים לב לדבריו (התכנית מה 24 בספטמבר 57:30) של אותו צוברי באותה תכנית חדשות לאחר שידור הכתבה. לכאורה התוצאות "המפתיעות" היו אמורות לסתום את הפה לבעלי תיאוריות החטיפות. והנה אחרי שמסתבר באופן חד וחלק שלפחות הטענות במקרה אחד אין בהם ממש, עדיין הוא לא מרוצה, משדר כעס ומדבר על איזו "חטיפה" באמצעות הגדרה חדשה של המושג הזה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למרות בואם הקרב של ימות המשיח (אתה ושוקי מסכימים על משהו) אני מציע לחכות עם החגיגות על שיוכח שהילד שנשלף מקברו לא עבר ניסויים רפואיים לפני שנפטר. "עבר ניסויים" אני אומר? נפטר בגלל ניסויים רפואיים שנערכו עליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי כבר שאכן מדובר רק במקרה אחד, אבל זה מקרה מעניין במיוחד מפני שהוא מציג יפה כמה וכמה מאפיינים של התפתחות עלילת הדם. אסתכן בכך שאתגלה כחסר חוש הומור, אבל אעיר שמי שירצה בהחלט יוכל לטעון שהילד מת בגלל מחדליה של מערכת הבריאות האשכנזית של מפא"י. האם סיפרה בעדותה שלקחה את התינוק לרופאה וזאת הבטיחה לה שהילד רק מקורר ונתנה לה נרות (רפואיים אני מקווה). כעבור שלושה ימים הילד מת. תעודת הפטירה מציינת 3 מחלות קשות שאינן מתפתחות ב-3 ימים (מה שעשוי לרמז לתעודת פטירה מזוייפת). עוד סממן של מידת האמינות התקשורתית המתגלה בפרשה זו היא העובדה שרוב המקורות מספרים שהתינוק יוסף נולד ב-1947, כאשר נולד כנראה ב-48 (נפטר בסוף 49). והערה סוגרת על מהלך ההתפתחות של עלילת דם, בקשר לשקרים הבוטים המופיעים באתר של עמר"ם בקשר למקרה זה. הרי הפעילים שם לא יושבים ודנים איך להמציא עוד ועוד שקרים קלים להפרכה על הפרשה הזו. את התלונה לועדת קדמי כתבה אחותו של יוסף, ורד דריהם והיא אף התלוותה לאמה בעדותה בפני הוועדה ואמרה את דבריה לפרוטוקול. בידיעות האחרונות על זיהוי הגופה גיליתי לתדהמתי ששמה של אחותו (הבכורה) של התינוק יוסף הוא רות שרעבי-מלמד. ורד דריהם היא כנראה אחותו החורגת של יוסף שנולדה אחרי מותו (וגם זו רק השערה). כלומר מדובר בקרובת משפחה שהיא פעילה מטעם עצמה בענייני החטיפות. האחות הבכירה מסיבה כלשהי שומרת על פרופיל נמוך. מן הסתם היא יודעת כמה דברים שפחות מתאימים לפעילים שאחותה החורגת הנמנית עמם, אינה יודעת. לפי עדות האם בועדה, האחות (רות כנראה) עולה באופן קבוע לקברו של אחיה. היא מן הסתם לא היתה מספרת את הבדותא כאילו בני המשפחה לא האמינו שהילד קבור שם ושלקחו את האם לבית הקברות הזמני של האב וטענו שהילד נקבר שם. מותר לבני המשפחה להיות חשדנים ולרצות לוודא מי באמת קבור תחת שם אחיהם. מה שאסור להם, זה לעוות את העובדות, ולפלוט לפרוטוקול שוב ושוב "איזו שואה עשו לנו". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"זאת הבטיחה לה שהילד רק מקורר ונתנה לה נרות" - אההה, זה, אם כך, מקור הבדיחה המפורסמת (תשאלו את דב, הוא מספר אותה יותר טוב). טעויות בדיאנוזה אינן חסרות גם היום, ודאי וודאי שהיו לא מעט באותן שנים. מנסיון אישי של צבר אשכנזי למהדרין: מגיל אפס עד גיל 12 סבלתי מהתפרצויות חוזרות של דלקת ריאות (לא טיפוסית ללא שיעול אבל עם חום גבוה) ורק בגיל 11 הצליחו לאבחן שמדובר בכלל בדלקת ריאות, ועוד שנה עברה עד שמצאו דרך לתקן את המעוות בעזרת ניתוח. מאז זה בסדר, תודה ששאלתם, אבל מי יפצה אותי על ילדותי העשוקה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים. מה שהתכוונתי לומר הוא: א. למי שמחפש איך להכפיש את האליטות הישנות ולא את האמת, לעולם לא יחסרו תירוצים, תואנות וטענות. ב. בנוסף לתועבה דמויית המכה ה-82 של האשמת ניצולי השואה בחטיפת תינוקות, העוול הבסיסי של כל המסע הזה הוא ההתיחסות למדינת ישראל של ראשית שנות ה-50 כאילו היתה מדינת ישראל היום. היישוב היהודי שהקים את המדינה החדשה, יצא זה עתה מן המלחמה הקשה בתולדות המדינה (כאחוז מן האוכלוסיה נהרג), ועל המערכת הממסדית שלו התשושה והמרוששת נפלה גם קליטת אוכלוסיה חדשה וקשה שהכפילה את גודל היישוב, מכת מגיפות של פוליו ודיפטריה וגם חורפים קשים ושטפונות. בשנים הראשונות, מערכת הבריאות המשיכה לפעול רק בזכות תרומות והתנדבות של ארגונים יהודיים בגולה. ע"פ התיאורים בדו"ח קדמי, חדרי המתים המאולתרים שהוקמו בכל בתי החולים היו עמוסים בגוויות מתנפחות (אלו לא היו חדרי קירור, מפני שברובם לא היה חשמל) והחברה קדישא שתפקידה היה לפנות את המתים, לא עמדה בעומס. ואז באים הצדקנים המנוולים האלו בטענות על כך שבתי החולים לא טרחו לאתר את משפחות הנפטרים וללוות אותם עד הקבר (דבר שלענ"ד הם לא עושים גם היום). אם ממש מתעקשים, אפשר למצוא גם דבר טוב או שניים לומר על פעילי העדה. אבל אהבת ישראל אין בהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמי שפספס את המופע בשידור חי חבורת עמר"ם מתעדת חטוף לעולם נשאר חטוף |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמל"ק- הגדרת חטוף על פי עו"ד צוברי: "מה פירוש ילד חטוף- ילד שלא הוחזר להוריו חי או מת, הם לא יודעים מה עלה בגורלו." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. בדו"ח קדמי בפרק העוסק בדוגמאות השונות המדגימות חטיפה שהגישו הפעילים לועדה, יש באחד הדפים מסגרת ובתוכה כתוב שהוגשו לועדה ספריהם של רמי צוברי ושוש זייד. הועדה קראה אותם ולא מצאה לנכון לשנות משהו בדו"ח שלה. אני חושב שזו התיחסות ממצה לאמינות שצריך ליחס לאנשים אלו. ב אני שוב מפנה את תשומת לבך למה שנכתב באתר זה בעמוד המשפחה לפני העדכון: "ביום ראשון לקחו אותה לקבר בעלה (שנהרג ארבעה חודשים לפני כן) ואמרו לה כי התינוק נקבר ליד אביו". שים לב לטכניקה האופיינית. "לקחו", מישהם גנריים לקחו. הסיפור הוא כמובן כזב גמור. מישהו עלום לקח אותה מביה"ח והראה לה את החלקה בה נקבר הפעוט (מן הסתם מישהו מחברה קדישא למרות שהאם בעדותה טענה שלא). האב היה קבור באותה שעה בבית קברות זמני במקום אחר. מאחר ולא האשימו אפאחד ספציפי, גם לא צריך עכשיו להתנצל בפני מישהו. בקרוב פרס ישראל למפעל חיים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |