 |
|
 |
||
|
||||
 |
כקורא מכור של טוקבקים בנושא ילדי תימן, אני נתקל שם בהתבטאויות פשוט מעוררות חלחלה. כמי שהשתכנע כבר לפני שנים שפרשת ילדי תימן החטופים אינה אלא עלילת דם, אני חייב להעיד על התבטאויות בצד "שלי" שאין מקומן אצל בני תרבות. הדבר הנורא ביותר שהפרשה חושפת הוא הבורות הגדולה של הציבור בעובדות והכישלון המוחלט של תקשורת ההמונים להעביר מידע בדוק לציבור. חשבתי לכן לנסח כמה הנחות ועובדות יסוד בפרשה. הנחות יסוד: א. "עשו להם טובה" - הוצאת ילד מהוריו ללא הסכמתם, היא אירוע נדיר מאד הקורה רק כאשר יש סכנה ברורה ומיידית לילד. טובת הילד כשלעצמה אינה מצדיקה עקירת ילד ממשפחתו. ב. "ניצולי שואה שלא יכלו ללדת" - יש להבהיר, אימוץ ילד באופן לא חוקי הוא מעשה חמור במיוחד הן מבחינת החוק והן מבחינת המוסר. אני חושב שגם בשנות ה-50 ידעו זאת. ואם לא ידעו (גם אם מדובר בניצולי שואה), מן הראוי היה שידעו זאת. צא ולמד שאדם הגון אינו מאשים את זולתו, בהאשמה חמורה כל כך ללא ראיות מאד אמינות. עובדות יסוד: א. "מאות ואלפי ילדים נחטפו" - מקום המדינה עד 1954 (פירוק בתי התינוקות במעברות) נפטרו כ-800 ילדים (0-4) מתוך כ-4000 שנולדו לעולי תימן. עבור כ-750 מתוכם נמצאו מסמכים המעידים שהם נפטרו. לאלו יש להוסיף מאות בודדות של תלונות שהוגשו על ילדים (מכל העדות) שנפטרו בבתי החולים ולמשפחות לא נמסר מידע מספק או שהם מסרבים להאמין בו. סה"כ ועדת כהן-קדמי בשנת 2000 גיבשה רשימה מסודרת של 1053 מקרים. יש קבוצה מסויימת של משפחות שהחרימו את הועדה, כנראה בהשפעת ההסתה של כנופיית עוזי משולם. אני מניח שמדובר במקרים ספורים. ראשית משום שהועדה רשמה גם את הפניות ל-2 הועדות הקודמות. שנית, הרשימה היא לפי ילדים שחסרים. גם אם בן משפחה מסויים לא התלונן, בן משפחה אחר יכל לעשות זאת. ב. "לא נמצא אף ילד מאומץ" - בעקבות פעילות וולונטרית של קבוצת פעילי רשת ושל יחידי סגולה בתקשורת (רביב דרוקר, איתי רום ואורי משגב) נחשף לחלק מן הציבור המצב הראייתי בפרשה כפי שנקבע ע"י ועדות החקירה. המידע שמקדמים הארגונים והפעילים של ילדי תימן התגלה כחלקי, לא מדוייק ובחלקו כוזב. בעקבות זאת, תחביר הסאונדביט של הרשת מתרגם את המצב ל"לא נמצא אפילו ילד תימני מאומץ אחד". זה כמובן לא נכון. היו כמובן מקרי אימוץ מסודרים של ילדים תימניים (אגב, המאמצים רובם ככולם אינם ניצולי שואה). למעשה ידוע על לפחות 4 מקרים של אימוץ ילדים ללא הסכמת הורים חיים. ג. "היה בלאגן" - המצב העובדתי הוא שעד עתה, מלבד מקרה אחד או שניים חריגים, לא התגלו מקרים של אימוץ בלתי חוקי. נכון שמצב המדינה ובפרט מערכת הבריאות שלה היה קרוב לאנדרלמוסיה גמורה. אבל דוקא בתחום האימוץ, גם לפני חקיקת חוק האימוץ בשנות ה-60, היה חוק מנדטורי מסודר ופשוט. מי שטיפל באימוץ היו העובדים הסוציאליים של הרשות המקומית בפיקוח משרד הסעד. הן הכינו תיק אימוץ ובו הסכמת ההורים הביולוגיים במידה והם ידועים והגישו אותו לחתימת שופט ביה"מ השלום. הראו לי מקרה של אימוץ ללא תיק אימוץ והרי לך אימוץ בלתי חוקי. בועדת קדמי נמצאו שני מקרים כאלו.הראשון היה הסדר אימוץ פרטי ללא ידיעת הרשויות ובשני כנראה הגיעה למשפחה תימנית שנפטרה בתם, תינוקת אחרת באותו השם, שאיש עד היום לא דרש אותה. ד. "הילד לא הרגיש טוב" - האמת היא שהילדים התימניים היו במצב בריאותי לא טוב. לדעתי, מדובר בתוצאות ארוכות טווח של תקופות תת תזונה ממושכות של הילדים וההורים. בתימן תמותת התינוקות היתה מעל 50% ובארץ הדו"חות הרפואיים מדברים על 100% תפוצה של דיזנטריה, דיפטריה, טיפוס הבטן, דלקת ריאות או דלקת קרום המוח. זוהי הסיבה שכל כך הרבה ילדים מתו, גם ללא תחלואה ממושכת לפני. לשאלה ששואלים רבים "היכן כל הילדים השחורים במשפחות לבנות?", זו התשובה הראשונה. בגלל המצב הבריאותי הרעוע התמותה היתה גבוהה ולא היו כל כך הרבה מקרי אימוץ. ה. "היכן כל הילדים השחורים במשפחות לבנות (ב)?" - שאלה שלא נשאלת, אבל צריכה להישאל היא: המצב היה קשה, היו לא מעט פעוטות מנותקי קשר (עם המשפחה) בבתי התינוקות ובמוסדות הילדים. איך לא נמצא אפילו קרימינל אחד שינצל את המצב כדי להרויח כמה מעות? החלק הראשון של התשובה הוא כאמור שלא היו כל כך הרבה ילדים נטושים. מגפת הפוליו שהכתה בחלק מן הילדים ומצבם הבריאותי הרעוע לא תרם לביקוש. החלק השני הוא,שבניגוד לתמונה שמנסים לייצר הפעילים, לא היה שוק של ממש של ילדים תימניים לאימוץ. מדוע שמישהו ישלם 5000$ כאשר אפשר לאמץ ילד באופן מסודר וחוקי וללא תשלומים לא חוקיים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
" יש להבהיר, אימוץ ילד באופן לא חוקי הוא מעשה חמור במיוחד הן מבחינת החוק והן מבחינת המוסר. אני חושב שגם בשנות ה-50 ידעו זאת." - למיטב הבנתי, באוסטרליה1 ובקנדה2 לא ידעו את זה. 1 הדור הגנוב [ויקיפדיה] 2 מערכת הפנימיות של האינדיאנים הקנדים [ויקיפדיה] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר את הדפ''א. זה חלק מהנאראטיב הגלובאלי של שלומי חתוכה וחבריו לייצר תמונה של חטיפת מקופחים בכל העולם. החסרת רק את הילידים של ארה''ב. לפרק את התמונה הזו זה עבודה מתישה בפני עצמה. לענייננו, די לומר שכל התיאורים הללו לא רלאבנטיים. הניתוק של ילדים ילידיים מתרבותם נעשה שם ע''פ חוק. החוק ביטא הסכמה חברתית שאורח החיים הילידי אינו בר קיימא במקומות הללו. אחת מעובדות היסוד שציינתי, היה שבישראל היה מצב חוקי שהסדיר את נושא האימוץ. שום דבר בחוק הזה לא יכל לתת למישהו את ההצדקה לנתק ילדים ממשפחתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דפ"א - דיודה פולטת אור? לא הכרתי את הסיפור בארה"ב (מקריאה עכשיו1 נראה לי שזה בכמה סדרי גודל קטן יותר מזה שבקנדה ואוסטרליה. מתברר שגם הבריטים עשו משהו דומה2). כנראה שזה לא רלוונטי, מה שרציתי להגיד זה שבשנות החמישים לא היה קונצנזוס שזה פסול מוסרית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דפ"א = דרך פעולה אפשרית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חשבתי על דרך פעולה אופיינית (דפ''א). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלילה לי מלהתווכח על מה שהתכוונת ;-) אבל דפ"א במובן של "דרך פעולה אפשרית" זה מושג צבאי מקובל למדי, עם ההטיות הדקדוקיות דפ"אות, דפ"אותיהן, וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, זה לא קצת יותר סביר מ-LED. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה שאני רואה אינה „לא נמצא אף ילד מאומץ״ אלא ״לא נמצא אף ילד מאומץ בלי מאמץ ניכר לחפש את ההורים״. זוהי טענה נכונה למיטב ידיעתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לענ"ד גם הטענה המתוקנת שלך אינה נכונה. הבעיה היא ש"מאמץ ניכר" אינו מדד אובייקטיבי. אפשר אולי לטעון שבתנאים ובמגבלות דאז לא היה אפשר לעשות יותר. למעשה ועדת קדמי קבעה שהיו מחדלים שיכלו להוביל למה שתארה כ"אימוץ מזדמן". שלומי חתוכה וחברים מתארים את איסוף הילדים לבתי הילדים במעברות כניסיון לנתק את הילדים ממשפחתם (לפי המודלים של הטיפול בילידים בראשית המאה ה-20 בארה"ב, אוסטרליה וקנדה). אלה כמובן סיפורי סבתא. מדובר היה גם בתינוקות שהאמהות היו אמורות להניק מדי יום. הבעיה שעליה הצביעה ועדת קדמי היתה שהרשויות הטילו את חובת הביקור על ההורים. כאשר ההורים הפסיקו לבקר (ואנו יודעים שלא בכל מקרה היה זה מתוך כוונת נטישה) בד"כ לא נעשה שום מאמץ לאתר אותם. כך נוצר מספר משמעותי של ילדים מנותקי קשר שבשלב מסויים העו"ס יכלו להכריז עליהם כמועמדים לאימוץ. מחדל נוסף היה שלא היה נוהל מחייב לדיווח על ההכרזה הזו. ילדים כאלו הועברו למוסדות הילדים של ויצ"ו שטיפלו באימוץ. בשלב זה לפעמים אבדו פרטי הזיהוי של הילד ושמו אולי שובש ואולי הוחלף, מה שהקשה מאד על מציאת הילד בידי בני המשפחה, גם אם חיפשו אותו. בשלב זה פורסמו המודעות בעיתונים המזהירות את ההורים שאם לא יתייצבו, הילדים יאומצו. דא עקא, שמסתברא שהעולים במעברות לא כל כך קראו עיתונים וגם אם איכשהו היו צולחים מכשול זה, זה לא תמיד היה עוזר אם שם ופרטי הילד שובשו. ידוע על המקרה של הילדה המאומצת מרים שוקר, שאביה חיפש אותה ולא מצא. גם המקרה של ורדה פוקס הוא וריאציה על התהליך הזה. היא הועברה לויצ"ו מבית החולים ולא מהמעברה. מאחר והוריה נישאו זמן קצר אחר לידתה, סביר שהיו לוקחים אותה אילו ידעו היכן היא. למרות המודעות שקראו להורים להתייצב, מסתבר שהם לא קראו אותם. הועדה גם העלתה את ההשערה שלפחות חלק מן הילדים שלא נמצאו מסמכים על גורלם, נפלו קרבן לתהליך כזה של "אימוץ מזדמן". כפי שהסברתי, מדובר במקרים נדירים מפני שרוב הילדים נפטרו ולא אומצו. אני לכן דבק בהגדרתי: לא נמצאו אימוצים בלתי חוקיים. לא נמצאו שום ראיות למהלך מאורגן של הרשויות להעביר ילדים ממשפחותיהם לניצולי שואה או בכלל ולא התגלו מקרים בהם יחידים עבריינים ניצלו את המצב כדי להרויח כסף מהעלמת ילדים. אלו הן פשוט עלילות שוא. טוב, שהערת מה שהערת, מפני שזה חושף את התפקיד הנפשע שממלאים הפעילים והארגונים בפרשת ילדי תימן. זו הזדמנות לומר שיש עוד אדם שבידו ידע רחב על הפרשה והוא עוה"ד יוסי יוסיפוב שהיה החוקר של ועדת כהן-קדמי. ידוע לי שהשופט קדמי והאלוף מיימון כבר אינם איתנו. על האמינות של ה"עיתונאיות" עידית בן שימול ותמר קפלנסקי, נניח ביחס ליגאל משיח, תעיד העובדה שהן פרסמו תחקירים וכתבות נרחבות על מטפלת שראתה או לא ראתה, אבל לא טרחו לראיין עדים מומחים כמו עוה"ד יוסיפוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לך דוגמה נגדית לטענה המתוקנת שלי? במקרים שאתה מתאר הרשויות חיפשו אחר ההורים במשך חודשים. בדיעבד: לא בדרכים מועילות. אבל השקיעו מאמצים ניכרים, במשך חודשים. זה בדיוק הפוך ממה שהיו עושים אם היו מעוניינים לנצל הזדמנויות לאימוץ: לדוגמה, במקרה ורדה פוקס: למה לחכות חצי שנה? רואים שאין אמא, לוקחים, הולכים, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שלא הבנת אותי נכון. אני הרי לא טוען שהממסד ניסה לחטוף ילדים לאימוץ. אני אומר ש"מאמץ מספיק" לאיתור ההורים הוא עניין של דעה. הדוגמאות של מרים שוקר וורדה פוקס (יש עוד 2 דוגמאות של ילדות מאומצות בד"וח קדמי) הן דוגמאות של ילדים שאומצו למרות שהיו בני משפחה שאולי היו לוקחים אותם. המקרה של מרים שוקר הוא המקרה הקשה מבחינתך. עוד מקרה של אם צעירה ואב מבוגר שהסתכסכו ונפרדו. האב עבר למעברה אחרת והקשר עם הילדה נותק. האם כנראה מסרה את הילדה לאימוץ עם שם המשפחה שלה ולא של בעלה (וגם עניין זה לא ברור עד הסוף). לכן האב, שדוקא חיפש את הילדה, לא הצליח למצוא אותה והיא נמצאה רק לאחר שנמסרה לאימוץ. כמו, במקרים האחרים, מקרה קשה, שבו התנהגות ההורים תרמה לטרגדיה. אבל האם הרשויות עשו מאמץ מספיק לאתר את בני המשפחה? ספק רב וזה בעיקר עניין של דעה. משפחות בעייתיות, מצוקה חברתית, מחדלים ואדישות של הרשויות לא חסרים כאן. אבל מה שיש כאן בעיקר זה ארגונים ועיתונאים-פעילים שעושים מעל ומעבר כדי לרקוח מן האומללות הזאת מרקחת של שנאה ועלילת דם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי דוגמה יותר טובה. אאז"ן בשנת 54 כאשר פורק בית הילדים במעברת ראש העין, נמצאו בו כ-15 ילדים שהקשר עם הוריהם נותק. בשלב זה כבר עורבה המשטרה ונעשה מאמץ גדול לאתר את המשפחות. בסוף למעלה ממחצית הילדים נלקחו ע"י בני משפחה. השאלה היא מדוע המאמץ הזה לא נעשה כאשר בית הילדים היה פתוח. ילדים כאלו יכלו לעבור לאימוץ ועקבותיהם היו אובדים במערכת. בנקודה זו אוסיף דעה משלי. העניים הם לא נחמדים ולעתים קרובות הם מגלים שלא מדעת כפיות טובה מרגיזה. אני מניח שלפחות בחלק מן הזמן, חלק מעובדי הרשויות העדיפו להימנע ככל האפשר ממגע איתם. מצב זה לא מבשר טוב בנוגע ל"מאמץ מספק". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטח תשמח לדעת שהנושא טרם מוצה ועלילות רבות (תרתי משמע) עוד נכונו לנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי כמה הערות א. מעניין שהחברות צדוק ומדמוני מתיחסות לדו"ח הועדה המשפטית כהן-קדמי ועוברות בשתיקה על פעולתה של ועדת הכנסת לעניין ילדי תימן והבלקן העולמי החטופים בראשותה של חה"כ נורית קורן שכללה נומינלית ח"כ חשובים כמו אמיר אוחנה ולהבדיל מירב מיכאלי. נדמה לי שזו חוות דעת דפיניטיבית בהחלט על ערכה של הועדה הפרלמנטרית שאפילו דו"ח מסכם לא הפיקה. ב. המדינה משקיעה כסף לא מבוטל בכיבוי הלהבות, בין היתר בצורה של פיצוי המשפחות. פיצוי זה שהחל דרכו כהצעה לפצות כ-30 משפחות שעד היום לא נמצא שום ראיה לגורל ילדיהם, התרחבה כנהוג במקומותינו לפיצוי כל 1000 ומשהו המשפחות שהגישו תלונה על היעלמות ילדים. אני מניח שהכסף הזה עשה את שלו מבחינת ביטול הפניות לבג"ץ (באופן אופייני גם הוא, בג"ץ פסק בינתיים ודחה את תביעות המשפחות בנימוק הלגליסטי של התיישנות). מאחר ואני לא רואה שום היתכנות שמשפחה שפוצתה (גם מפני שהתחייבה שלא תבוא בתביעות נוספות) ותמשיך לטעון שמדינת ישראל חטפה את ילדיה תיתבע על הפרת ההסכם, הכסף הזה הוא במה שנוגע לכיבוי הלהבות, כסף מבוזבז. ג. בהתיחסות כללית לטענות של החברות צדוק ומדמוני לפעילות הועדה המשפטית: בין הררי הנייר והעדויות בפרשה מסתתרת אפיזודה הראוייה לסרט הוליבודי, המעידה על כוונותיה של הועדה המדוברת. הפרשיה התחוללה עוד תחת ראש הועדה הקודם השופט יהודה כהן. המדובר בעדותו של עד מרכזי במיוחד של הפרשה. שמו היה ד"ר שמשון שרשבסקי והוא היה המנהל של מוסד ויצ"ו לאם ולילד ברח' המלך ג'ורג' בת"א (שעסק באימוצים וגם היה אחראי על מוסד ויצ"ו לילדים בראש העין שכל כך הרבה טענות הושמעו בקשר למה שהתרחש בו). ד"ר שרשבסקי לא זכר בכלל שהיו ילדים תימניים במוסד בת"א. כאשר התובעת-חוקרת נחמני-רוט הראתה לו מסמך בחתימתו בו הוא תובע מן המעברה בראש העין את תלושי המזון של הילדים, הוא אישר שזו חתימתו, אבל לא זכר את המסמך. העד שוב ושוב הכחיש או טען שאינו זוכר כל מיני דברים שנשאל עליהם. הוא צייר תמונה לפיה מי שניהלה את המוסד היתה האחות הראשית (גב' יעקובי אאל"ט) והוא היה רק המנהל האדמיניסטרטיבי. היא הגישה לו ניירות והוא חתם עליהם. לקראת סוף עדותו, בערה חמתו של היו"ר כהן על העד והוא אמר שיכתוב לויצ"ו וידרוש הקמת ועדת חקירה איך אדם כמוהו מונה למנהל מוסד של ויצ"ו. כאפילוג לעדות, הועלתה לחקירה קצרה גם אשתו של הד"ר שרשבסקי. מעדותה עלה שבעלה, אדם מבוגר למדי באותו זמן, סובל מדמנציה ואובדן זיכרון. התנהגותו בעדותו היתה התנהגות אופיינית של חולי דמנציה המנסים לחפות על אבדן הזיכרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הכסף הזה הוא במה שנוגע לכיבוי הלהבות, כסף מבוזבז'' - יותר מכך, זאת שפיכת שמן על המדורה. חכה למהדורה קורעת לב של ''הילדים החטופים, דור שלישי''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר היו ויש תביעה משפטית של משפחות שקרוביהם נעלמו בבתי חולים ולא נכללו ברשימה של ועדת קדמי מפני שחרגו מהגדרת סמכותה (הועדה עסקה רק בילדים שנעלמו בין השנים 1949-1954 אאז"ן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעובדת יסוד א צ"ל מדובר על 800 ילדים מתוך 5000 (ולא 4000) ילדים תימניים במעברות (גילאי 0-4), שרובם ככולם נפטרו. מדובר על כל ילד שישי וזה % חריג ביחס לאוכלוסיה הכללית. אבל השוואה רלאבנטית היא לתמותה של 50% בתימן (בגילאים אלו). שאר 250 המקרים ה"מוכרים" הם ילדים ש"נעלמו" בד"כ מבתי החולים (לא במעברות). דוגמה אחת היא המקרה האחרון של הילד יוסף בן שלום (מועלם) מלמד. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |