בתשובה לצפריר כהן, 07/12/22 16:06
50 גוונים של שואות 754457
כאמור אני מסתמך על ספר שקראתי, שאפילו את שמו איני זוכר.
מדובר בתקופה של כחודש לפני הכרזת המדינה, הקמת צה"ל ופירוק המחתרות, אבל לפני רצח ברנדוט. בגלל המצב המיוחד בירושליים שהיתה מיועדת לבינאום, בירושליים התקיים גדוד שמגוייסיו היו מתנדבים יוצאי אצ"ל ולח"י שפעלו בתיאום עם מפקדת ההגנה בירושליים (דוד שאלתיאל). יחידות מן הגדוד הזה קיבלו מן המפקדה את המשימה של כיבוש הכפר. יחד איתם פעלו גם כוחות סיוע של ההגנה והם קבלו סיוע באש מיחידת הגנה אחרת.
אאז"ן הבעיה היתה הטלת רימונים ומטעני נפץ לתוך הבתים שמחלקם נורו יריות על הכוח, אך הסתתרו בהם גם בני משפחה ואזרחים לא חמושים. בתום הפעולה נכנסה יחידת סיוע של ההגנה שפנתה את הריסות הבתים וגלתה גופות רבים (אאל"ט כמאה גופות). נדמה לי שהגופות נמסרו לידי ועדת ההצלה הלאומית (הערבית) בירושליים ונקברו בטקס רב רושם על הר הבית. מכאן והלאה הזיכרון שלי מתפצל. מצד אחד אני זוכר שהאצ"ל התפאר בניצחון הגדול בכפר שבו נהרגו לדבריו 250 לוחמים ערבים. מצד שני אני נדמה לי שאנשי הועד הלאומי הערבי ניצלו את קבורת הזקנים, הנשים והילדים כדי להזעיק את העולם הערבי ע"י הטבח שמתכננים היהודים בפלשתינים. התעמולה הזו נועדה בעיקר לגרום למדינות ערב להתערב וגרמה בעיקר לפניקה ובריחה המונית של ערביי 48.
לאחר זמן קצר, ההנהגה היהודית התנערה וגנתה את הטבח, תוך שהיא מטילה את האחריות עליו על ארגוני הפורשים (מה שכאמור לא היה האמת במלואה).
בכל אופן, הצגת פרשת דיר יאסין כמיתוב, נראית לי בלתי אפשרית.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים