בתשובה להפונז, 13/04/23 17:54
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני שותף לחוויה הגרוסמנית שלך, ואהבתי מאד גם את "יש ילדים זיג זג" שגרם לי להרגיש בן 13. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
“יש ילדים זיג זג” הוא גם אחד החביבים עלי מבין ספרי גרוסמן וגם את “מישהו לרוץ איתו” אהבתי. בעיני אחד הכי מוצלחים שלו שאינו ספר נוער או ילדים הוא ”ספר הדקדוק הפנימי”. בניגוד לאלה שמעלי, דווקא נהניתי מ”סוס אחד נכנס לבר”. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, נזכרתי שגם ילדים זיג זג מצא חן בעיני. לגבי הסוס והבר - דומני שנהניתי באופן סביר כשקראתי אותו, אבל לא נשאר חותם מעבר לזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היתה שם בדיחה אחת ממש מוצלחת (ההוא שמתקשר לחבר מהעבר שיבוא איתו למשחק כדורגל) ועוד כמה נחמדות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בהחלט יכול להיות. כרגע אני צורך את הבדיחות שלי אצל ביל בר בנטפליקס. מזהיר מראש שהוא לא פי סי (ולכן הוא מצחיק, כמובן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש שם בדיחות מצחיקות, אבל הרושם העז עלי הוא לא מהבדיחות אלא מהדרמה, בחלקו האחרון של הספר. ואולי יותר מזה, מהמתח על פני תהום בין הבדיחות לבין הדרמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחרונה שמתי לב שמעולם לא קראתי ספר של גרוסמן, אז התחלתי עם 'ספר הדקדוק הפנימי'...עד עמוד חמישים ונשברתי. אולי בעתיד. אחרי הנוכחי אנסה את "יש ילדים זיג זג". תודה על ההמלצה. תודה גם להפונז על ההמלצה על Bill Burr שהיה עבורי כמים ביום חמסין (למעט דילוג קדימה של כמה דקות עקב קיבה רגישה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, דימוי נהדר למים מהב(א)ר, שמח שיש עוד שותפים לחוויה שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספר הדקדוק הפנימי (נהדר בעיני) הוא קצת גרוסמן למתקדמים. הייתי ממליץ על "עיין ערך אהבה" שהוא בעיני אחד הספרים המשובחים שקראתי אי פעם, אבל לפחות חצי מהאנשים שאני מכיר חושבים עליו את ההיפך. "יש ילדים" מיועד לבני הנעורים, כך שבטח תרגיש שם כמו בבית :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"עיין ערך אהבה" הוא לא ממש ספר אלא מספר ספרים עם נושא משותף. החלק/ספר השני קשה מאוד לצליחה ואני מבין את מי שנוטש אותו שם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום היו קוראים לזה אנתולוגיה. במחשבה לאחור1, היה משהו דייויד לינצ'י בחלק/פרק השני הזה. 1 ואולי הגיע הזמן שאקרא אותו שוב אחרי הרבה שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עצם זה שחצי מהאנשים שאתה מכיר (לפחות) קראו את ע''ע אהבה, זה מרשים בפני עצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הניסוח היה כמובן מטעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה. תודה. אגב, חלק מן הבעייה שהיתה לי עם ספר הדקדוק הפנימי הוא דבר בו ניתן בד"כ להיווכח כבר בתחילתו של ספר - סופר ששונא את דמויותיו או בז להן. זה מתחיל עם תיאור פיזי לא מחמיא וממשיך אל עלילה מתעללת או אל הדגשת הבזוי והנלעג בכל החלטה על חשבון התערובת האנושית הסטנדרטית1. לפעמים נדמה לי שזה כדי שהסופר יוכל להתפאר בפיקחונו, במוסריותו ובחמלתו האנושית. מצד שני, כמה מן הספרים שאהבתי במיוחד כדוגמת "סטונר" של ג'ון ויליאמס, ו"הדרך" של קורמאק מקארתי, הם ספרים מתעללים, אבל בדקדוק הפנימי לא מצאתי, לפחות עד לנקודה בה עצרתי, משהו נוסף שיגרום לי להמשיך. אולי כשאגדל (: ---------------------------------------------- 1 לכן אולי "הנוסע הסמוי" של סימנון ודמויותיו האנושיות הסב לי הנאה רבה בימים האחרונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכים. ההורים זוכים להמון בוז (בעיקר האם) אבל אהרון, אחותו ואפילו השכנה, מקבלים המון חמלה מהמספר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההמלצה! את מאה העמודים הראשונים צלחתי בעצלתיים, אבל את שאר ה-200 בבת אחת. ספר מצויין. עיקרו מתאים לבני נעורים, אבל יש בו גם מעבר לכך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, גרמת לי לFace Palm על הבוקר - כבר כתבתי תגובה ששואלת למי מארבעת הספרים המוזכרים בתגובה הקודמת התכוונת, ואז ראיתי את הכותרת... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |