 |
|
 |
||
|
||||
 |
לשם שינוי, הפעם לא בטוח שאני אתך. את מדרש יונתי שכחתי ואכן, אם הבנתי נכון, אריאל מתיחס כאן בשלילה גמורה לגזל הקרקעות של הפלשתינים בגדה וזו עמדת שמאל מובהקת. אלא שאריאל כדרכו אינו משורר פוליטי ומתחמק מכל הזדהות עם מבנים פוליטיים. אריאל רואה עצמו כמשורר מחאה ונביאי ישראל הדורשים ”וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן" אבל אינו מזדהה עם מצע מפלגתי כלשהו. אריאל רוצה לייצג את המציאות עצמה ולא תפאורות פוליטיות ובמובן זה "שיר כאב עובר ושב" הוא יצירת מופת השוזרת את הסכסוך היהודי-ערבי במשולש אהבה של המשורר, בת זוגו וצעיר ערבי משכיל ("עד קצות הציפרניים"). המשורר (סליחה על הביטוי) מוזזמן למסיבת שליש של מחזור בימת החובבים בה משתתפים האשה והערבי. היה ערב של תרגילי קשר,בתנועה למגע הוא עשה לה מיתר.היא ענתה לו קשת. היה באמת תרגיל יפה. היו דיבורים על תיאטרון כאפשרות של גשר. "אפשר להגיע להבנה!". היא ניגשת אליו נרגשת. המשורר, אינו יודע מה לעשות עם כל היופי הזה לֹא יוֹדֵעַ מָה הוּא רָצָה בְּעֶצֶם לְהַבִּיעַ אֲנִי רַק הִמְשַׁכְתִּי אֶת עַצְמִי בְּקוֹנְיָאק לְהַטְבִּיעַ בסיום הערב, "אוּלַי תִּשָּׁאֲרוּ לָלוּן אֶצְלִי", הִצִּיעַ בְּמַפְגִּיעַ "אַתָּה הֲרֵי כָּל כָּךְ שָׁתוּי", אָמַרְתִּי לוֹ, "נַגִּיעַ" "לְאָן תַּגִּיעוּ?", הוּא אָמַר, מַבִּיט בִּי בָּעֵינַיִם הֶחֱזַרְתִּי לוֹ מַבָּט, זָרַקְתִּי, "יְרוּשָׁלַיִם" זֶה לָקַח לוֹ קְצָת זְמַן לְהָבִיא חִיּוּךְ, הוּא לֹא הֵזִיז עַיִן אַחַר כָּךְ הוּא דִּבֵּר אֵלַי, יָשָׁר אֶל תּוֹךְ הַיַּיִן בְּסוֹף כָּל מִשְׁפָּט שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים בְּעִבְרִית, יוֹשֵׁב עַרְבִי עִם נַרְגִּילָה אֲפִלּוּ אִם זֶה מַתְחִיל בְּסִיבִּיר, אוֹ בְּהוֹלִיווּד עִם הָבָה נְגִילָהּ המשורר זורק לערבי בפרצוף את הסכסוך הישראלי הנצחי ומעלה את ירושליים כמו שהאוייבים החדשים מנפנפים ב-64 המנדטים. והערבי עונה לו עם החטא הקדמון של הישראלי הנקבה. ואז אריאל כורך את שני פתילי השיר באמירה אפופת אלכוהול על האשה השופטת בין הערבי ליהודי. "אָמַרְתִּי לוֹ בְּיִידִישׁ, "הִיא שׁוֹפֶטֶת בֵּינֵינוּ בְּתוֹךְ בּוּעַת שְׁתִיקָתָהּ, שׁוּב נִתְקָלוֹת עֵינֵינוּ. אני רואה בשיר הזה יצירת מופת. אני מצר על כך שהחינוך הציוני שקבלנו, היום יותר מאשר בזמני, מבזבז את הזמן על זוטי פולקלור ואישים נשכחים של עדות ישראל שהתגלו כשומדבר מלבד אויבים אידאולוגיים ואין לו זמן להכיר לתלמידים במידה סבירה את התרבות והשירה של האומה הערבית, גם בחלק היותר מודרני שלה. (במקום יוסי שריד וחיים גורי, יותר בוער לממשלה היום לקדם את הרב קוק ועוזי משולם). איני מכיר ולו במקצת את השירה הערבית המודרנית, אבל אני בספק אם אפשר למצוא שם שיר המתאר בצורה כל כך אנושית וכאובה את הסכסוך היהודי הערבי. ישראל הראשונה, שאפילו גדולי התרבות שלה, (להלן נעמי שמר ומאיר אריאל) ערקו למחנה השני, אכן מחפשת את עצמה ואת התשובות שלה למשבר הקיומי שלה. אבל לזכותה צריך לומר, שנטישתה משמעותה נטישת עגלה שהיא מלאה להתפקע בתרבות מן הרמה הגבוהה והעמוקה ביותר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים ש"שיר כאב" הוא נהדר, לא אתווכח אפילו עם הכתרתו כיצירת מופת. אבל אני לא מצליח לראות אותו אומר משהו על הסכסוך היהודי ערבי, שוב פרט לכך שהסכסוך הזה הוא רקע (קריטי אמנם) לעימות האישי בין הדובר לערבי. בתור התחלה, מה אתה רואה כהתייחסות לנכבה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי במובן הסמלי המשפט הזה שקול ל''אין דמוקרטיה עם כיבוש'' או ''אין שיח ישראלי שהכיבוש (או הנישול, תלוי בשנה) לא חבוי מאחוריו.'' יתירה מזו, היא אומרת שעד שהסכסוך הזה לא ייפתר, כל שיח ישראלי אחר - פוליטי, תרבותי, מוסרי, דתי, יו ניים איט - יהיה 'מזוהם' בכיבוש הכבוש ומוצנע בתחתיו. שזו אמירה פוליטית פר אקסלנס ומכיוון מאד ברור. בדיוק ההיפך מעליונות יהודית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אתה מדבר על שורת הנרגילה, נכון?) נמק למה המשפט אומר דווקא את זה, ולא, למשל, אזהרת פרובוקציה, "לא ייתכן שיח יהודי כל עוד יש ערבים. כהנא צדק"? אני דווקא נוטה לפרשנות תרבותית ולא פוליטית: שהתרבות הערבית נוכחת חזק בתרבות העברית, לבלי הפרד. זו לא פרשנות מרחיקת לכת, היא די קרובה למשפט כפשוטו; והיא גם מתאימה לשאר השיר כי היא עוד סניטה שהערבי בשיר נותן לדובר היהודי. מצד שני זו לא נראית לי אמירה מאוד מעניינת, ללא נימוקים (ואין בשיר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר וזו לא מתימטיקה, הכל נתון לפרשנות. לי שתי הפרשנויות נראות לגיטימיות, אבל לטעמי כל הוייב של השיר הוא בכיוון פוליטי (דוקא בגלל שאחרת זה לא מעניין. אריאל מת על משחקי מילים ופתגמים שמשלבים כמה עולמות). וכידוע, הפרשנות שאני מתאר היא לא אזוטרית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמירה האניגמטית של אריאל מריחה אוטומטית פוליטית, בגלל המלים. אבל אני מסכים עם ירדן. גם לי נראה שהוא מדבר על מטען תרבותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתקן. השאלה המדויקת היא לא למה התכוון אריאל במשפט, אלא למה הוא התכוון שהערבי (שאומר את המשפט בשיר) התכוון. אז "כהנא צדק" יורד מהפרק. "נכבה/כיבוש" נשאר על הפרק, אבל התקרבנות לא מתאימה לי לדמותו בשיר. אלא אם כן הוא מצדיק את הרומן שלו עם אשתו של הדובר כסוג של תגמול על העוול הלאומי. זה אפשרי, גם אם נראה לי מאולץ משהו. לשאלה היותר רחבה של מה תפקידו בשיר של הסכסוך הלאומי, או פוליטיקת הזהויות - הכיוון שלי הוא שמכיוון שלרוב היהודי בישראל מרגיש עליונות על הערבי - כי הוא בעל הכוח - אז התבוסה של הדובר בקרב על ליבה של אשתו, דווקא לערבי, צורבת יותר. אבל אין לי ביסוס לזה יותר ממש שיש להשערה שלכם שמדובר בשאלות של הצדק ההיסטורי (זו ההשערה שלך ושל שוקי, אם אני מבין נכון), אולי אלה רק המטענים שאיתם אנחנו באים לקרוא את השיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אריאל הרבה לכתוב על הסיטואציות איתן האגו הגברי הקיבוצניקי המחוספס מתקשה להתמודד- מ''הכנסי כבר לאוטו וניסע'' ועד ''ארול''. אני חושב ששיר כאב נמצא באותה קטגוריה. כבר בפתיחה אריאל ממסגר את הכאב שהוא מדבר עליו- ''תפסה לה'' הוא ביטוי שוביניסטי משהו, ומבטא איזשהו עלבון. ו''דווקא'' הדו משמעי. האגו של אריאל מרגיש שהכניסו לו אצבע בעין. לא רק שהיא עזבה אותו, אלא לטובת ערבי, ולא רק ערבי, אלא דווקא אחד שהוא הכיר. הוא מרגיש שהיא עשתה לו דווקא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כששואלים אותי פעמיים, אז אני מצליח להבחין כמה ההערה שלך נכונה :). אכן נראה שהנכבה היתה משהו מהרהורי הלב שלי שהשלים את מה שאריאל אומר. לאחר שהכותב לקח את העלילה לירושליים המשוחררת, הצעיר הערבי המשכיל עד קצות הציפרניים, השיב לו בערבי עם נרגילה שיושב בסוף כל משפט של הנאראטיב הציוני. בעולם היהודי-רוסי ממנו באו זקני משמרות המילה סיביר מתקשרת לגלות ויתכן שיש כאן קשר אסוציאטיבי לנכבה. אבל יתכן שפשוט מדובר באסוציאציה שלי. העובדה היא שאריאל לא הזכיר אפפעם את הנכבה, למרות שהיו לו קשרים אישיים טובים עם ערבים (דבר נדיר אצל יהודים). ומה שיותר משמעותי הוא, שמיד אח"כ אריאל חוזר אל הזוית האישית: אָמַרְתִּי לוֹ בְּיִידִישׁ, "הִיא שׁוֹפֶטֶת בֵּינֵינוּ" בְּתוֹךְ בּוּעַת שְׁתִיקָתָהּ, שׁוּב נִתְקָלוֹת עֵינֵינוּ אריאל לוקח את הביטוי מבראשית ל"א "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ" והופך אותו לנקבה. יתכן שהרמז כאן הוא לביטוי אידישאי כלשהו שאריאל למד מחבריו זקני הקיבוץ. אבל יותר סביר שהאידיש הרכה באה לרכך את העברית הקשה ולהבליט את הצד היהודי של העימות, בניגוד לעברית שנשבתה כביכול ע"י המארח. ובמשפט הבא אריאל לגמרי חוזר למשולש האינטימי. אריאל היה פעיל בתנועה הקיבוצית המאוחדת ובודאי שיש הצדקה לאלו המזכירים את השתייכותו לשמאל. אלא שאריאל המשורר מתעב את הפוליטיקאים (ראה מסע הבחירות של מאיר אריאל וגם השיר דמוקראסי) ובניגוד לצל המשלים שלו, נעמי שמר, נמנע משימוש בנסחאות ותפאורות פוליטיות. לעובדה שאריאל ה"שמאלני", שהכיר היטב ערבים, לא הציג את הנאראטיב שלהם בשיריו, בודאי יש לה משמעות גם מעבר לכך. אריאל, תמיד היה קצת אנארכיסט והילד הרע. אבל לאורך השנים ניכרת אצלו חזרה לשמרנות. מי שחי עשרות שנים בקיבוץ, סיים את חייו בפרדס חנה כרכור. מי שדחף את אשתו לנישואים פתוחים, חזר ברבות הימים למונוגמיה. אמנם שיעורי התנ"ך עם זקני הקיבוץ הפכו לשיעורי גמרא עם זר קוצים ריחני, ל"חזרתו בתשובה" בנשל הנחש ולחזרה בתשובה של בניו לחב"ד או לרבי נחמן. אני לפחות, מייחס חלק מהסכסוך בו פתח עם התרבות הלהט"בית לעודף השימוש באותם קוצים ריחניים בשנותיו האחרונות. אבל עדיין אני שם לב, שאריאל שממשיך להיות ילד רע, בוחר הפעם בנושא שיעמיד אותו בקו אחד עם חובשי הכיפות היותר שמרניים. אם אני חייב לנחש, הייתי אומר שאריאל לו חי בימי המחאה החילונית, היה בוחר בשתיקה. ובימים אלו גם שתיקה היא בחירת צד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסע בחירות על טרנזיט 1982>. אחרי זה הכל השתנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הה, הימים היפים ההם בהם השנה נקראה תִּשְמַח ולא תְּשַפֵּד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
* הרכב הוא טרנזיט 82. הצילום הוא 87' ( החיים היו יפים אז?). זאת השנה שהתחילה האינתי'-1. לא ראיתי את הפסים הצהובים על הכבשים אז הבנתי שעדיין היה ניתן לנסוע בשטחים מבלי לפחד. * קוטנר מעליב את באר שבע ונותן לעצמו להשתחרר בדרום הארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסרט הזה ארוך מדי ולכן ויתרתי בעבר על הצפייה בו. זו היתה טעות. סרט שבמידה רבה הקדים את זמנו. התמונה בה אריאל מופיע בפני חיילים אתיופיים היא כמעט אייקונית. באותה מידה יכל להופיע בפני שבויים מצריים. מצד אחד אריאל ייצג יפה את הניסיון של ישראל הראשונה לגמד ולהתעלם מן ההתפוררות של ישראל לחברה שבטית. מצד שני, האם אתה היית מודע לעומק החזרה בתשובה של מאיר אריאל? כאשר הוא נשאל מדוע אינו משלים את המהלך והולך בדרכו של אורי זוהר, הוא משיב בדרכו שהוא בחר בחסידות של שיעורי גמרא בליווי זר קוצים ריחני ולא בחסידות המשמימה של גברים בשחור. סוף הסיפור, בניו השלימו את המהלך במקומו. הערה לסדר: בעוד נעמי שמר חיפשה בהרי השומרון משהו שהיה בישראל הראשונה ואבד לה, מאיר אריאל חיפש משהו שהביאו זקני משמרות מביתם הרוסי בתקופה שקדמה לישראל הראשונה. במובן זה אריאל ערק מישראל הראשונה הרבה יותר רחוק ואחורה משמר. (והדבר בא לידי ביטוי בדור ההמשך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי מות... בכלופן, נראה שאפילו השם יתברך החליט שאורי זוהר אחד מספיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיבה למסיבה. פרק יפה בכלל. מאיר אריאל מדקה 21 חוזר על רעיון ׳חוזר בתשובה׳ שהוא פיתח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אָמַרְתִּי לוֹ בְּיִידִישׁ, "הִיא שׁוֹפֶטֶת בֵּינֵינוּ" --------- 1. בדיאלוג הזה מילתו של היהודי היא האחרונה. זה לכשעצמו מסכם את השיר - ואולי את מהות המדינה היהודית-ישראלית. 2. ממה שבדקתי - ויתכן שלא חיפשתי היטב, לא מצאתי שיש ביטוי מיוחד ל'הִיא שׁוֹפֶטֶת בֵּינֵינוּ' באידיש, ואם כך - מהי אותה התחכמות יהודית לשלוח 'ערבי משכיל' לחפש ביטויים שלא קיימים? כתיבתו של מאיר אריאל המנוח היא גן עדן לאוהבי הטקסט העברי ישראלי, וזאת בעיקר בשל נטייתו להציב את מילותיו כמו אשף מילים בצורה מיוחדת עם משמעויות כפולות ומכופלות (השפה העברית). הוא תמיד נהנה להפגין זאת והוא תמיד חיפש את המבט המופתע של השומע המתפעם לו מתחכום המילים. אמנם רבים ניסו לפניו, אבל הוא הרחיב את שירתו לתחומים רחבים בהוויה הישראלית תוך שימוש מושלם בהחייאת הנרטיבים הרדומים בין המילים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המילה האחרונה בדיאלוג היא של הערבי, ''בכל משפט שאתם אומרים'' וגו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. יתכן ואני טועה, אבל כמדומני שמילתו של ה-יהודי, האשכנזי והחילוני -היא האחרונה , כך לפחות לפי השיר שאני מכיר. 2. דעתי בעניין ׳סיפור הרגילה׳ היא די פשטנית. הייתכן ששורשי המדע והקדמה וההומור מקורם בנרגילה מצחינה מטבק של איזה עלי בבא ואלדין מסתורי ? היא הנותנת שמעיד הוא אומר לפנטזיונר הערבי חובב הסצנות, דובר האידיש - מיקום ומקור הדובר והיא שופטת בנינו. היא הרי משוחדת, ואוי לה אם תבגוד בבני עמה. 3. מבלי להכנס למשולש הלאומי רומנטי של מאיר אריאל, לדבר באידיש כשפת קוד, היא מעליבה ופוגענית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |