בתשובה ליובל נוב, 28/09/23 9:36
חידה (קלה?) 762178
ירדן ניר-בוכבינדר • בתשובה ליובל נוב יום ה', 28/9/2023, 16:06
חשבתי שהיעדר דינמיקה זה בהגדרה של אורגן - שאם יש דינמיקה אז זה פסנתר [חשמלי]. מה אם כך ההבחנה בין אורגן חשמלי לפסנתר חשמלי?
חידה (קלה?) 762217
יובל נוב • בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר יום ו', 29/9/2023, 14:42
התשובה הקצרה היא שאין הגדרות פורמליות-מדעיות מדויקות לחלוטין ל"אורגן" ו"פסנתר חשמלי".

ונעבור לתשובה הארוכה:

אנחנו מדברים על טקסונומיה של כלי מקלדת חשמליים. אבחנה בסיסית היא בין כלים אלקטרו-מכניים לבין כלים חשמליים לחלוטין (שיכולים להיות אנלוגיים או דיגיטליים).

כלים אלקטרו-מכניים הם כלים שיש בהם משהו מכני רוטט או מסתובב, והתנודות האלה מותמרות לזרם חשמלי מתנדנד, שאותו מגבירים ומשמיעים דרך רמקול. במשפחה הזאת, שתור הזהב שלה היה שנות השבעים, חברים הפנדר רודס, וורליצר, קלווינט, המונד, ימהה CP70, ופיאנט. מבין אלה, רק ההמונד נקרא "אורגן", ורק הוא חסר דינמיקה. לפיאנט יש דינמיקה מוגבלת. הרודס, הווורליצר ה-CP70 והפיאנט נקראו - ועדיין נקראים - "פסנתרים חשמליים", אבל ראה למטה הרחבה על המושג. קלווינט הוא לא אורגן ולא פסנתר חשמלי, אלא בעצם קלוויקורד (מעין צ'מבלו) חשמלי.

כלים חשמליים לחלוטין מתבססים על רכיבים חשמליים שנקראים "אוסילטורים" ליצירת זרם מתנדנד, שבהמשך מוגבר ומושמע כצליל. עד שנות ה-‏90, בערך, שמות הכלים הרלוונטיים היו "אורגן" (שאינו המונד) ו"סינתסייזר". האורגנים של שנות ה-‏60 עד ה-‏80 הפיקו צלילים יחסית פשוטים ובלי הרבה אפשרויות לעיצוב, היו חסרי דינמיקה, אבל היו פוליפוניים (כלומר איפשרו נגינה של כמה צלילים בבת אחת). היו אורגנים (שאינם המונד) שכיכבו על במות של להקות רוק, והיו אורגנים ביתיים עם ליווי של מקצבים אוטומטיים, שיועדו בעיקר לילדים.

בסינתסייזרים היתה הרבה יותר שליטה על גוון הצליל. עד אמצע שנות השבעים הם היו מונופוניים, ולא היתה להם דינמיקה. ב-‏1983 יצא ה-DX7 שהיה הסינתסייזר הדיגיטלי המצליח הראשון, שהיה גם פוליפוני וגם עם דינמיקה (ואפילו עם after touch, כלומר אפשר היה לשנות את עוצמת הלחיצה אחרי שהצליל התחיל, וכך להשפיע עליו).

אז מה זה "פסנתר חשמלי"? השאלה מסתבכת כשמבינים שבאנגלית אומרים לפעמים Electric Piano ולפעמים Electronic Piano. כשאומרים Electric Piano מתכוונים בד"כ לחלק מהכלים האלקטרו-מכניים שהזכרתי לעיל, והכלים האלה הם כאמור עם דינמיקה. כשאומרים Electronic Piano (ובהמשך, digital piano) מתכוונים בד"כ לכלי חשמלי לחלוטין שמנסה בעיקר לחקות פסנתר. הכלים הראשונים בקבוצה הזאת (למשל ה- Electra Piano של RMI) היו בלי דינמיקה, אבל כבר הרבה שנים שכולם עם. העסק מסתבך עוד יותר כי הוורליצר שווק תחת הכינוי Electronic Piano, שממש הופיע על הכלי. קצת מצחיק שערך הוויקיפדיה המתאים מתחיל במילים The Wurlitzer electronic piano is an electric piano ...

מתישהו בשנות ה-‏90 או בתחילת שנות האלפיים עברו יותר ויותר להשתמש במושגים "מקלדת" (keyboard) או "תחנת עבודה" (workstation) בשביל כל כלי המקלדת החשמליים החדשים. חלקם (למשל זה) הם בעליל ממשיכי דרכם של האורגנים, וחלקם הם מעין שילוב מודרני של סינתסייזרים, פסנתרים חשמליים (במובן של Electronic) וסמפלרים. לכולם יש דינמיקה.
חידה (קלה?) 762225
ירדן ניר-בוכבינדר • בתשובה ליובל נוב יום ו', 29/9/2023, 17:09
תודה על ההסבר המפורט!

שתי שאלות המשך:

1. כשאתה כותב יש דינמיקה או אין דינמיקה - מדובר תמיד בשליטה כמו בפסנתר אקוסטי, באמצעות חוזק ההקשה, או שבחלק מהמקרים זו דינמיקה של עניים, באמצעות סיבוב כפתור? (אני מנחש ששליטה באמצעות חוזק הקשה היא באמת אתגר טכנולוגי, אבל שליטה באמצעות סיבוב כפתור היא טריוויאלית?)
2. מה בעצם היה האתגר בפוליפוניה? (או, למה זה היה בטרייד אוף עם גמישות בעיצוב הצליל)? זה שהיא דורשת מתנד לכל קליד, ומתנדים זה יקר / קשה למזעור / משהו אחר?
חידה (קלה?) 762226
יובל נוב • בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר יום ו', 29/9/2023, 18:07
1. הכוונה ב"דינמיקה" זה כמובן ההשפעה של עוצמת הלחיצה על הקליד, מה שנקרא velocity. לכל הכלים החשמליים (שאני ראיתי) היה כפתור ווליום, ולהרבה מהאורגנים היה גם פדל ווליום, שזה "כפתור" ווליום שנשלט ברגל (ומאפשר להשאיר את שתי הידיים תמיד על הקלידים).

2. כדי לסנתז באופן אנלוגי צליל בודד "כמו שצריך", צריך בנוסף לאוסילטור הראשי (שקובע את התדירות של הצליל שיופק) עוד מודולים: פילטרים, אוסילטור תדירות נמוכה (LFO) שיכול ליצור למשל ויברטו, מחולל מעטפת, מחולל רעש, ועוד. בטכנולוגיה של שנות השישים והשבעים זה היה עסק יקר - אלפי או עשרות אלפי דולרים לשרשרת אחת של כל המודולים האלה, מה שמהווה סינתסייזר מונופוני. התדירות של האוסילטור הראשי היתה "נשלטת מתח" (VCO - voltage controlled oscillator), וכל קליד שנלחץ היה משגר מתח אחר לאוסילטור, וכך מפיק צליל בגובה אחר. זה לא היה כלכלי שכל קליד יפעיל שרשרת מודולים נפרדת (היו כמה עשרות קלידים), וגם לא מעשי: כדי לשנות את הגוון של צליל בודד היה צריך לסובב הרבה כפתורים ולחבר הרבה פאטצ'ים בין המודולים, דבר שלקח דקות ארוכות (אולי אפילו שעות?). אז תדמיין להכפיל גם את הפעולה הזאת בכמה עשרות.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות