 |
|
 |
||
|
||||
 |
כמה נקודות הפורשות תמונה רחבה יותר של ההיסטוריה של דרא"פ. א. אכן משטר האפרטהייד הגדיר באופן רשמי 3 קבוצות: לבנים, שחורים וצבעוניים. אבל צריך לציין שהמדיניות הגזענית לא הופיעה בשנות ה-50, יש מאין. החיים החברתיים באימפריה הבריטית הליברלית יחסית היו מבוססים בפועל על קבוצות גזעיות של מתיישבים וילידים לשבטיהם השונים. הקבוצה הצבעונית היתה מוכרת לי מתקופת פעילותו של המהטמה גנדי כעו"ד במערכת השיפוט הבריטית-קולוניאלית בדרא"פ. מה שלא ידעתי זה שהצבעוניים בתקופת האפרטהייד היו ברובם בני-תערובת. לי היה רושם שמדובר בעיקר בקהילות של מהגרים ממזרח אסיה. ב. הפרדת הלבנים לדוברי אנגלית ודוברי אפריקאנס אינה סתם איזוטריה מתחכמת של יודעי ח"ן. היא התבטאה במלחמה קשה מאד בסוף המאה ה-19 בין מושבת הכתר (הכף) לטריטוריות החדשות של האפריקאנרים שניסו להשתחרר מעול האימפריה הבריטית ואח"כ בחלוקה הפוליטית בין המפלגה הליברלית (שנתמכה בעיקר ע"י דוברי האנגלית) לבין המפלגה הלאומנית (של האפריקאנרים). ג. בסינכרון לצורך של בריטניה בתמיכה הצבאית של מושבות האימפריה (בעיקר במלחמות העולם) מסוף המאה ה-19 ועד שנות ה-50, בריטניה העניקה מידות אמנם שונות אבל משמעותיות של שלטון עצמי למושבות הבריטיות הגדולות. דרא"פ נהנתה ממידה רבה מאד של שלטון עצמי כבר מ-1910, בזמן שמשטר האפרטהייד החל רק ב-1948, כאשר המפלגה הלאומנית עלתה לשלטון. ד. הלבנים בדרא"פ תיארו את דרא"פ כחברה רב שבטית שצריך ל"הגן" על המסורות התרבותיות והציביליזציוניות של השבטים השונים. התיאור הזה אינו מצוץ מן האצבע וההיסטוריה של דרא"פ כללה מאבקים פנימיים בין הליברלים הלבנים לאפריקאנרים ובין השבטים השחורים השונים והצבעוניים. כמו כן היתה סצינה של מיני אוטונומיות ובנטוסטנים שהוקמו כדי לאפשר שלטון עצמי של שחורים. ה. ב-1994 לאחר הבחירות החופשיות הראשונות, הקונגרס האפריקני הלאומי בראשות נלסון מנדלה ובתמיכת הארכיבישוף דזמונד טוטו, ניסו להקים מדינה רב-שבטית ורב-גזעית. הדבר התבטא יותר מכל בכך שהשחורים לא עשו שפטים בלבנים והעניקו להם זכויות אזרחיות מלאות. זה נתן לדרא"פ מעמד בינלאומי מכובד מאד. ו. הבעיה היא שהחיים הרבה יותר חזקים מאשר הצהרות אידיאולוגיות וכוונות טובות. דרא"פ נותרה מדינה עשירה מאד במונחים אפריקניים. אבל התערערות שלטון החוק והסדר בתוך המדינה וחוסר ההצלחה לשלוט בגלי ההגירה שבהם אזרחים מבוססים עוזבים את דרא"פ, כאשר מהגרים רבים נכנסים מהארצות האפריקניות העניות השכנות, גורמים לכך שהדיבורים הגבוהים על כפרה וצדק מכסים על מציאות של פשיעה גואה והדרדרות אזרחית. הדיבורים הנשמעים היום בציבוריות הדרא"פ אינם נבדלים מדברי פראי האדם של ישראל ועם הרבה פחות הצדקה. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |