בתשובה לדב אנשלוביץ, 21/03/24 6:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כמה נחמד להמשיך בהסתה הבאושה נגד ביה"מ העליון. א. צריך לבדוק אבל לא ידוע לי על אף שופט ב עליון שהיה חבר במרץ. לעומת זאת ידועים לי כאלו שהיו מתנחלים או חברים בחרות ובליכוד. ב. תאור ההתנתקות כבלתי הפיכה היתה תמיד שקר. היום היא שקר פאתטי. בעיקרון, כל ממשלה, כולל זו שעשתה את ההתנתקות היתה מוסמכת לכבוש את רצועת עזה. שאלת המחיר? כדי להוציא לפועל רק דברים שמחירם קל, אין צורך בממשלות. אפשר להסתפק בועד למען החייל ובשירותרום. ג. לשיטתי, הטענה שאי אפשר היה להפוך את החלטת ההתנתקות בבחירות היא דחליל קש. אין זה תפקיד הבחירות לקבוע מה תעשה הממשלה. תפקיד הבחירות הוא לבחור את הנבחרים. רצונך בכך, הצבע רק בעד מפלגה שתתחייב לכבוש את עזה. ד. העובדה שאף ממשלה לא החליטה לכבוש את עזה עד 2023, מעידה על כך שהיו סיבות חזקות לעשות את ההתנתקות ולא להיפך. ה. ענייני דיומא מוכיחים שיש צורך ברפורמה של מערכת המשפט. למרבה הצער ביצוע הררפורמה ע"י לוין ורוטמן משולה לרחיצת התינוק במים רותחים. ו. בהקשר הזה קשה לי מאד להבין את עניין היועמ"שית וביטול חלוקת פרס ישראל. האם זה תפקיד בתי המשפט להכריח את הממשלה לחלק פרסים? האם יש חוק המחייב את הממשלה לחלק את פרס ישראל? אני מניח שהסוד טמון בפרטים הקטנים. יתכן שהיועמ"שית סברה שנימוקי השר לביטול הטקס אינם משכנעים ומוטב שימצא לו עו"ד אחר שייצג אותו. במקרה זה השר, כנהוג בממשלה זו, מנסה להשתמט מאחריות לטעויותיו ע"י הטלת האחריות על הייעוץ המשפטי. ז. בכל מקרה. הבג"ץ לא הוכיח עצמו ככלי חד במיוחד בלחימה בעריצות הרוב ובהפיכות משפטיות. מוטב לו שלא יכלה זמנו בזוטות כמו החלטות ממשלה בענייני טקסים ופרסים. ח. היה זה דומני המשורר הגרמני המומר שאמר שמי שרוצה לזכות בפרסים, מוטב לו שילמד להשתחוות בפני הרשות. (במקור, אני חושב, האמירה היתה חריפה יותר). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים מאד עם התגובה הזו (כולל ההסתה ה*באושה*). א. נכון, כבר הופרך כל כך הרבה פעמים שחבל שצריך לחזור על זה. ב. לא רק שההתנתקות היא הפיכה, אלא שאם כבר יש מעשה בלתי הפיך בניגוד לכל מה שהובטח בקמפיין בחירות זו ההפיכה המשפטית. הליכוד במאמץ גדול הפריך לפני הבחירות כל שאלה על האם יעשו משהו במערכת המשפטית, וניהל קמפיין שלם על עניינים אחרים, ושבוע אחרי השבעת הממשלה פצח במהפכה, שתוצאותיה - לולא נגפו בפני התנגדות נרחבת וחסרת תקדים של הציבור - היו בלתי הפיכות פי מאה מכל התנתקות. הרבה יותר קשה לחזור מדיקטטורה לדמוקרטיה, כמו שמראה ההיסטוריה, והרבה יותר קל לכבוש שוב כמה ערים עם ארגון טרור קטן שמחזיק בהן1, כשראיונו את זה נעשה אפילו אצלנו בחומת מגן ובעוד מקרים. 1 ולפני שמישהו קם וזועק "חמאס הוא לא ארגון קטן, תראה מה קורה בעזה", אני מיד עונה שבזמן ההתנתקות ושנים רבות אחריו, החמאס היה ארגון טרור קטן ומועט תשתיות. ומי שאשם בהתחזקותו לאורך השנים זה לא מי שגרם להתנתקות (למרות ששניהם מאותה מפלגה, ושניהם הצביעו בעד ההתנתקות, כידוע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרבה יותר מעניין מאשר לדון בחלוקת אחריות היסטורית, לדון בשאלה האם ניתן לכבוש את עזה. (מדוע עוצרים ברבין ואוסלו? אפשר ללכת לבגין שהסכים להחזיר את סיני והותיר את רצועת עזה בשליטת ישראל). יש שתי תכניות שאני יכול להבין: גישה א: יש להשליט ברצועה אנארכיה ומצוקה הומאניטרית. האוכלוסיה הפלשתינאית תהגר מרצון ומאחזי מתנחלים וישיבות הסדר יוקמו על החורבות. (גישת לוין-מוטריץ-בנגביר) גישה ב: ישראל מתכוונת לשמור על נוכחות צבאית בשטח או לפחות על העדרו של כוח חמוש פלשתינאי. השלטון האזרחי ברצועה יהיה בידי כוח שיטור מקומי-ערבי-בינלאומי. (גישה המיוחסת לנתניהו ואחרים). אני מניח שאף אחת מן הגישות לא תהיה מקובלת במרחב הבינלאומי. אבל לפחות במישור הפנימי יהיה אפשר לברר אם הציבור הישראלי מוכן לשלם את המחיר. הבעיה היא שנתניהו משיקולים פנימיים צריך להחזיק בשתי הגישות גם יחד. התוצאה היא סוס שתוכנן ע"י ועדה. מין ג'ירפה שאף אחד לא תומך בה מפני שלא יודעים במה בעצם תומכים. כדי לתמוך באי המדיניות הזאת מבטיחים לציבור איזושהי תמונת ניצחון הממתינה מעבר לפינה. עכשיו תבחרו בעצמכם את התואר הראוי למי ששוגה באשליות האלו. צה"ל נאבק בטרור באיו"ש עם שת"פ של חלק מן הפלשתינאים, כבר שנים רבות, ללא שום סימן של הצלחה. וכל הסיפור הזה מתרחש בצל של שני איומים קרדינליים: איראן גרעינית וחזבאללה חמוש בטילים רבים, חלקם מדוייק, מאיים על העורף הישראלי. מה לעשות? אני מניח שמי שיכול יודע מה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |