לו רק היו לי מילים... 7774
הרבה אנשים כתבו כאן לפני, והרבה אין לי מה
להוסיף.
אבל בכל זאת הייתי רוצה לכתוב כאן משהו.
יותר בשביל עצמי מאשר בשביל שאחרים יוכלו
לקרוא. אני לא ממש יכולה להסביר את זה, אבל
אני מניחה שאתה מבינים.

הארוע נודע לי משני אנשים:
מצד אחד, ידיד משותף הרים אלי טלפון (תודה
דור), ומצד שני חבר של אחי סיפר לי על חייל
שנהרג אצלם בבוקר מפליטת כדור.

אין לי הרבה מאוד זכרונות מעידו:
החלפנו פה ושם מכתבים באולטינט, ראיתי אותו
בפגישות- אבל לא הרבה יותר מזה.

אני זוכרת את העוגות שהוא הביא לאחת הפגישות
(ואיך שגרמתי לטל להאכיל אותי באחת
מהן :) ), את הסנדל שהוא חילץ מרגלי בתגובה
למסורת פתיחת השרוכים שלי.
אני זוכרת גם פעם אחת ששלחתי נטמייל למישהו
(היי ניר :) ), והנטמייל הגיע אל עידו. הוא
החזיר לי את הנטמייל תוך נתינת הכתובת
הנכונה והבטחה כי הוא לא קרא אותו ("כיוון
שנטמייל זה אישי, לא קראתי אותי", הוא כתב).

כרגע יש לי בעיקר תמונות שלו בראשת ובכולן,
אבל ממש בכל אחת מהן- הוא עם חיוך שפוך על
הפנים.

אין לי הרבה זכרונות מעידו, אבל מה שיש לי
חקוק ושמור עמי.

יהי זכרו ברוך.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים