 |
שני השירים דומים יותר משזה נראה לעין. בשניהם אכן אם מגוננת על ילדה, אך אין זו האם החזקה והכל יכולה שתגרש את השדים הרעים, כי בשני השירים האם לא מגרשת אף אחד ולמעשה מפחדת לא פחות מילדה. בשיר של ענבל הם עדיין יושבים במקלט וידה של האם "עוותת פחד". בשיר של פוגל האם בעמדה של התגוננות: אין היא מגרשת את העכברים אלא רק מרגיעה את ילדה כי אין הם מסוכנים. אין היא מגרשת את הגשם אלא רק לא פותחת את החלון. הכל זמני, הכל מעמדת התגוננות פסיבית. ומעבר לכך היא אומרת "נמשוך ליל אפל מעל..." כלומר הלילה הוא מסתורם. לא האור, לא הכוח, לא המעשה. היא מגוננת לא כי היא חזקה יותר אלא כי היא מנוסה יותר, ערמומית יותר. הלילה, מסתורו של האפל והמסוכן הוא גם מסתורם של החלשים. מבטחה של האם אינו צוק איתן, דבריה אינם דברי נחמה אלא דברי אמת המלמדים את ילדה לא לפחד ממה שאינו מסוכן ולהתחבא ממה שניתן.
שירו של פוגל אינו שיר נחמה אלא שיר של פיכחון. גם האימהות נגועה במציאות הקשה והיא אינה מחבקת את בנה בהבטחה שהכל יהיה בסדר אלא מלמדת אותו כיצד לגרום להכל להיות הכי בסדר שאפשר.
ניתן לתפוס את השיר כדברי אם לבנה מנקודת הראות של הילד אבל גם ניתן לראותם כדברים קודרים על אימהות ועל ביטחון. שיר המבטא את חוסר היכולת של ההורה להגן על ילדו, את חוסר האונים, את ההכרח ללמד את הילד פרקים נבחרים בהישרדות במקום לחסוך ממנו את הצורך לשרוד. אפשרות זו אינה קיימת עוד.
הרחבתי יותר מן הראוי לגבי שירו של פוגל אז אני אחדל פה. פשוט כל כך שמחתי לפגוש שוב את פשטותו המבורכת, את צלילותו שכה בולטות ביחס למשוררי תקופתו וביחד למשוררים בכלל, גם במדור זה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש