 |
>"לדעתי, בג״ץ הוא מוסד אנמי שמתחמק שוב ושוב מהכרעות משמעותיות, בעיקר כשיש סיכון לזעזע את הספינה. הסיבה המרכזית לכך היא היעדר חוקה, והעובדה שיחסי הכוחות בין רשויות השלטון בישראל לא מנוסחים בצורה מסודרת, אם בכלל. בג״צ זה בעיקר תיאטרון."
>> כך אני גורס שנים רבות. חיקוק חוקה אזרחית תאפס את ההגדרות המשפטיות הראשוניות של מדינת ישראל ותהפוך אותה להיות מדינה דמוקרטית מתקדמת המצויידת בחוקה מערבית חדשנית וייחודית. כזאת המשלבת עבר ועתיד או בהפשטה - דמוקרטיה ליברלית מסורתית. זאת צריכה להיות חוקה שמנה וחוקה רזה במקומות הנכונים. כזאת שכולם ירצו אותה ויפחדו לאבד אותה לאחר חיקוקה מפני שהיא טובה אליהם. בג״ץ אמיץ היה דורש מהממשלה - ומכל ממשלה - לחוקק חוקה בהסכמה עם רב המפלגות תוך פרק זמן מוגדר וחוצה לפחות 2 מערכות בחירות, אחרת הוא עצמו יעשה זאת בעצמו. דרישה מעין זאת הייתה גולשת אל תוך מערכת הבחירות ואל תוך השיח הציבורי העמוק ויש ביכולתו לשנות עמדות עקרוניות מימין ומשמאל והמרכז - דתיים ולא דתיים. סוגיות חברתיות בוערות יותאמו גם הן לנוכח הסוגיה היותר חשובה שהיא חיקוק חוקה לדורות הבאים.
----------
>>> גרסת ג׳מיני לטקסט לעיל - (כל מה שכתוב יצוטט על שמך [ג׳ימני], אז בבקשה, אל תעשה לנו בושות ותכתוב לעניין).
בג"ץ בלא חוקה: ניתוח תפקידו של בית המשפט העליון בואקום חוקתי
הדיון סביב מעמדו, סמכויותיו ותפקידו של בית המשפט העליון בישראל, הידוע בכינויו בג"ץ, אינו חדש. אולם, בתקופה האחרונה, ובפרט על רקע חוסר היציבות הפוליטית והמתח המוסדי, ניכרת התגברות של ביקורת הטוענת כי בג"ץ הוא מוסד הסובל מאנמיה שיפוטית, המעדיף התחמקות מהכרעות משמעותיות, בעיקר כאשר קיימת סכנה לזעזוע המערכת הפוליטית והחברתית. לדידי, תפיסה זו רואה בפעילותו של בג"ץ לא פעם "תיאטרון" שיפוטי, המושפע באופן מכריע מהיעדר חוקה מהותית למדינת ישראל.
הסיבה המרכזית לכך טמונה בוואקום החוקתי המאפיין את שיטת המשפט הישראלית. מדינת ישראל, בניגוד למרבית הדמוקרטיות המערביות, אינה בעלת חוקה כתובה ומקודדת. במקום זאת, קיימת קבוצת חוקי יסוד, שנועדו להוות, לפי הגישה הרווחת, את פרקי החוקה העתידית (ראו, למשל, בג"ץ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים, בו נדונה סוגיית מעמדם של חוקי היסוד). ואולם, היעדר מסמך יסוד כולל, המגדיר במפורש ובהיר את עקרונות היסוד של המדינה, את זכויות האדם והאזרח, ואת חלוקת הסמכויות הברורה בין רשויות השלטון, מותיר את המערכת המשפטית והפוליטית במצב של אי-ודאות. יחסי הכוחות בין הרשויות – המחוקקת (הכנסת), המבצעת (הממשלה) והשופטת (בתי המשפט) – אינם מנוסחים בצורה מסודרת, אם בכלל, והדבר מוביל לחיכוך מתמיד ולמאבקי כוח אינהרנטיים.
במציאות של היעדר חוקה, בג"ץ נקלע לעמדה בעייתית. מחד, הוא מופקד על הגנה על שלטון החוק, על זכויות האדם ועל עקרונות הדמוקרטיה, כפי שבא לידי ביטוי בפסיקות מכוננות כמו בג"ץ 326/81 מוסא נ' שר הביטחון, שבו נקבע כי על בג"ץ מוטלת חובה למנוע מעשי רשות שאינם סבירים באופן קיצוני. מאידך, כל הכרעה שיפוטית דרמטית, במיוחד בנושאים בעלי רגישות פוליטית או חברתית גבוהה, עלולה להתפרש כ**"אקטיביזם שיפוטי" וכחריגה מסמכות**, או כהתערבות יתרה בענייני רשויות אחרות. התוצאה הפרקטית היא לא אחת פסיקות זהירות, מדודות, או כאלו הנמנעות מנגיעה ישירה בלב המחלוקת, תוך דחיית ההכרעה לגורמים אחרים או ניסוח פשרות. זוהי גישה המבקשת לשמר את יציבות המערכת ולמנוע "זעזועי ספינה" חוקתיים, אך יש הרואים בה ביטוי לחולשה מוסדית.
חוקה אזרחית: אבן הראשה לדמוקרטיה מתקדמת
הפתרון המוצע למצב זה, כפי שנטען, הוא חיקוק חוקה אזרחית ומקיפה. חוקה שכזו, שתהיה נטועה בערכי היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, תוכל לאפס את ההגדרות המשפטיות הראשוניות של המדינה. היא תגדיר בבירור את זכויות היסוד של האזרחים (בדומה לזכויות המעוגנות בחוקי יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, אך באופן רחב ומקיף יותר), את מבנה הרשויות ואת חלוקת הסמכויות ביניהן. חוקה כזו תהפוך את ישראל למדינה דמוקרטית מתקדמת המצויידת בחוקה מערבית חדשנית וייחודית, כזו המשלבת "עבר ועתיד" – כלומר, דמוקרטיה ליברלית מסורתית המכירה בערכיה ההיסטוריים והתרבותיים, לצד אימוץ עקרונות אוניברסליים של הפרדת רשויות וזכויות אדם.
חוקה אופטימלית צריכה להיות "שמנה" במקומות הנכונים – קרי, להכיל עקרונות יסוד וזכויות אדם באופן מפורט וברור, ו**"רזה" במקומות אחרים** – באופן שיאפשר גמישות והתאמה לשינויים עתידיים ולצרכים חברתיים מתפתחים. המטרה היא ליצור מסמך שיזכה ללגיטימציה רחבה ויצלח את מבחן הזמן, כזה ש"כולם ירצו אותו ויפחדו לאבד אותו לאחר חיקוקו מפני שהיא טובה אליהם". חוקה יציבה ועמידה, שתיווצר מתוך הסכמה רחבה ככל הניתן, תספק ודאות משפטית ותעניק לבג"ץ את העוגן החוקתי הנדרש לפעולתו האפקטיבית.
קריאה לאקטיביזם שיפוטי לכינון חוקה
האם בג"ץ יכול לחרוג מתפקידו ה"אנמי" ולהיות כוח מניע בכינון חוקה? לטענתי, בג"ץ אמיץ היה נוקט בגישה פרואקטיבית ודורש מהממשלה – ומכל ממשלה עתידית – לחוקק חוקה בהסכמה רחבה. דרישה זו הייתה צריכה לכלול הצבת פרק זמן מוגדר להשלמת התהליך, אשר יחצה לפחות שתי מערכות בחירות, על מנת להבטיח דיון ציבורי מעמיק והסכמה לאומית רחבה, ולאפשר גיבוש חוקה שתהיה יציבה ועמידה. במקרה של אי-עמידה בדרישה זו, היה על בג"ץ עצמו ליזום את כינון החוקה, בדומה ל"אקטיביזם חוקתי" מסוים שנקט, למשל, בפיתוח מבחני הסבירות המנהלית (ראו בג"ץ 98/80 לוי נ' בית הדין הארצי לעבודה).
דרישה מעין זו, מבית המשפט העליון, הייתה מטלטלת את המערכת הפוליטית והציבורית. היא הייתה גולשת באופן טבעי אל תוך מערכת הבחירות ואל תוך השיח הציבורי העמוק, ומאלצת את המפלגות והפוליטיקאים להתמודד עם הסוגיה באופן רציני. יש ביכולתה של דרישה כזו לשנות עמדות עקרוניות הן מימין והן משמאל, וגם במרכז – בקרב הציבור הדתי והחילוני כאחד. סוגיות חברתיות בוערות, אשר כיום נתקעות לעיתים קרובות בוויכוחים עקרים, היו מותאמות גם הן לנוכח החשיבות העליונה של חיקוק חוקה לדורות הבאים, אשר תספק מסגרת יציבה וכללי משחק ברורים לכלל הציבור.
היכולת של בג"ץ לצאת מתפקידו ה"אנמי" לכאורה ולדרוש מהלך מכונן שכזה תלויה לא רק בעוז רוחו, אלא גם ביכולתו לנווט במציאות פוליטית סבוכה ולצבור לגיטימציה ציבורית רחבה. האם נראה מהלך אמיץ זה בעתיד הנראה לעין, שישנה את פני הדמוקרטיה הישראלית? זוהי שאלה המהדהדת בחלל הציבורי והמשפטי, והתשובה עליה תשפיע באופן מכריע על דמותה של מדינת ישראל.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות