בתשובה לGod eat God, 12/07/02 3:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
היי גוד איפשהו במעלה הפתיל דיברתי על "קהילה קיימת" לעומת "קהילה בהתהוות". בישוב קהילתי מתהווה, אפשר לקבוע מראש אם זו קהילה יחודית (חרדית, אקולוגית, שיתופית), לקבוע כללים בהתאם, ולקבל או לדחות אנשים בהתאם1. אם אתה בא אח"כ, ומתקבל, (שזה המקרה של "קהילה קיימת"), ברור שאתה חייב לכבד את חוקי המקום. (אתה לא תיסע במאה שערים בשבת, נכון? לעומת זאת, במקומות שהדתיים מנסים להשתלט על כביש שהיה פתוח לתנועה עד עכשיו, יש בהחלט מקום למאבק!) אגב, בעניין קהילה מתהווה- אם נותנים לקבוצה אידאולוגית, לאומית, חברתית, או מה-לא, אדמה לישוב קהילתי ברוח יחודית, צריך לתת גם לקבוצות אחרות. כלומר- אם "יהודי" זה אפיון מספיק יחודי כדי לדחות בגללו ערבים, אז צריך לתת גם לערבים אישורים לישובים חדשים. וסיפור קטן- לפני כמה שנים, בזמן אחת מממשלות הליכוד,(ביבי? המ.. מרוב בחירות מוקדמות כבר קשה לזכור) היה לי קשר לעמותה שרצתה להקים ישוב אקולוגי, עם תכנון אקולוגי מיוחד של הבתים והצמחיה. ובשום אופן לא הצלחנו לקבל אדמה מהמנהל- כלומר, לא בתחומי הקו הירוק. אם היינו מסכימים לעבור "כמה ק"מ מזרחה" היינו מקבלים אדמה מיד. לא הסכמנו, ובכך נגמר העניין. 1 טל הזכיר איפשהו למעלה את "נוף אלונים", שהוקמה על אדמה מופשרת של קיבוץ "סוללים"- הטרנד הזה, של בתים שמוקמים על אדמות-קיבוצים מקפל בתוכו תופעה מכוערת של דחיית אנשים ללא סיבה טובה- לא מדובר על ישוב עם אפיון יחודי ספציפי, או על קיום קשר משמעותי כלשהו עם הקיבוץ עצמו. אבל יושבות שם ועדות קבלה של קיבוצניקים, ומסננות אנשים לפי קריטריונים סנוביים ומעמדיים בעליל. וכשלוקחים בחשבון שהאדמה בעצם לא שייכת לקיבוץ אלא היא אדמת לאום, [ובכ"ז הקיבוץ "מוכר" אותה ומרוויח עליה כסף], לא ברור למה בכלל נותנים לעשות את הסינון המכוער הזה. [אני אישית לא הייתי רוצה לגור בישוב שבו יש אוכלוסיה הומוגנית מסוג מסויים מאוד, שאנשיה עמדו כולם ב"דרישות" הקבלה המסויימות האלה. גם לא הייתי מכפיפה את עצמי לנסיון לעבור את הוועדה הזאת] |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
היי אסתי. אני מדבר על מצב שאני גר בכלל במקום אחר. נניח, אני גר בת"א, וביישוב הדתי עמנואל התושבים החליטו שאסור לנסוע בשבת בָרחובות. *לי*, ללא קשר לשאלה עם אני גר במקום או לא, שמורה הזכות הדמוקרטית "חופש התנועה". הכביש הנ"ל, גם אם אינו ערוץ תחבורה ראשי, אינו רכוש של תושבי עמנואל. הוא רכוש של המדינה הדמוקרטית. אולי אכבד את מנהגי המקום ולא אסע שם, אבל אינני חייב. אני חייב לציית רק לחוקי המדינה, ממש כמוהם. באיזו זכות הם עוברים על חוקים אלו ומקפחים את אחת מחירותיי? לכן, הסיבה היחידה שלא אסע במאה שערים היא כי אני חרד (מצחיק, הא?) למכוניתי, ואולי לחיי. אינני *חייב* לכבד את מי שאינו מכבד זכויות-פרט אלמנטאריות. אולי לא אסע לשם רק משום שהנסיעה ועיצבון האנשים לא תביא תועלת. זה הכול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי לא אכפת לכבד את רגשותיהם של תושבי מאה שערים. אני לא אסע שם בשבת גם אם יובטח לי שלא יזרקו עלי אבנים. אבל לגבי כביש בר אילן למשל, לא הייתי מוותרת להם. בעניין זה שאתה לא תכבד את רגשותיו של מי שלא מכבד את זכויות הפרט שלך- לדעתי כדאי למצוא דרכים אחרות להילחם באי-הכיבוד הזה מצידם. לא ע''י החזרה באותו מטבע. (אבל זאת רק דעתי, ואני יכולה בהחלט להבין את הזעם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי נסחפתי קצת. אני לא אציק להם, כי הכלל המוסרי שלי הוא לא לגרום לסבל אנושי (כפי שהם גורמים לי. טוב, להם יש כללים אחרים). אבל בפירוש לא ניתן לומר כי פגיעה בזכויות יסוד אלמנטריות שווה לפגיעה ברגשות. בכל מקרה, כיבוד הרגשות הוא במקרה הטוב רק עניין של נימוס. הוא בוודאי לא ראוי לגזור חיוב חוקי (אם כי הוא עלול להחשב כזה, ושלא כדין, לדעתי) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |