 |
יש שתי מחשבות שמעניינות אותי
א. איך אנו מסתכלים על העתיד: בד"כ אנו עושים זאת ע"י השלכה ממצבים דומים בעבר. כבר כתבתי כאן שהאנלוגיה הנראית לי היא המצב לפני דיוני שביתת הנשק ב-1949. במחשבה שנייה יש מצב נוסף שמתאים לאנלוגיה והוא המצב בתום מלחמת יוה"כ לפני הסכמי הביניים. הנקודות הדומות הן ששני הצדדים מספרים לעצמם שנצחו והמעורבות האמריקאית הכבדה.
ב. נקודה שנראית לי מאד מאד חשובה (והיא גם נקודה ייחודית שאין לה מקבילות באנלוגיות האחרות) והיא קיומה של הצהרת 20 העקרונות. ההצהרה הזו היא במידה רבה מפת דרכים ליום שאחרי. ישנו גם המושג, שלא ברור עד כמה הוא מציאות, של מכלאות, המוליכות את הסרבנים אל היעד הרצוי. מאחר והסיכוי להסכמות של רצון טוב בין ישראלים לערבים קלוש, האלטרנטיבה היחידה שנראית בעין, היא היצמדות לעקרונות שנקבעו, מרצון או שלא מרצון. מי שלא יסכים למלא אחר העקרונות ה"מוסכמים", תדבק בו תדמית הסרבן. אמרתם תקווה? המסמך הזה הוא הדבר הכי קרוב לזה.
רבים טוענים כבר זמן נגד BB על העדר מפה ליום שאחרי. לאור השינוי שחולל מסמך ה-20, הביקורת הזו נראית מוצדקת מאי פעם. לזכותו של BB עומד עניין העיתוי. הכרזת מפת דרכים ישראלית חד-צדדית לפני שנתיים, היה הופך אותה מניי ובי לבלתי קבילה בצד השני. העובדה שהאמריקאים כפו עליו את ההצהרה בזמן שעשו זאת, גרמה לקבלתה ע"י כל העולם הסוני. ואפילו חמאס, בועט ומתפרע, נאלץ בעל כרחו לקבל את ההצהרה, לפחות בהסכמה שבשתיקה.
כל תקווה, במיוחד במזה"ת, היא בסיס לאכזבה. האם צודק רביב דרוקר בטענתו שכל הכתוב בהצהרה, מעבר לשלב הראשון, נכתב על קרח ושומדבר ממנו לא יקרה? ימים יגידו.
החשיבות של ההצהרה היא בכך שהיא מהווה דרך שלישית בין משיחיות הזוייה לבין העדר כל הצעה ריאליסטית.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות