בתשובה לדובי קננגיסר, 19/09/99 13:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ברוח יום הכיפורים הממשמש ובא נתונה לך סליחתי, דובי, ואף אבקש את סליחתך על פגיעתי בפרות הקדושות לך... ולעניין: יש להבדיל בין קול חורקני/מחוספס/רועד ושאר הבעות, לבין רמת ההקפדה הטכנית גרידא על מניעת זיופים. אין זאת שעמיתינו בחו"ל נקיים לחלוטין מחטאים שכאלה, אולם הרמה המקומית נמוכה בהרבה. עד כדי כך, למעשה, שכאשר אני מחפש בזכרוני שיר ישראלי, מהשנים האחרונות, המבוצע ע"י להקה/זמר/ת חדשים והמושר טוב, אינני מצליח להעלות דבר. כמו כן - כל קשר לפוסט מודרניזם או לטרנד מקרי ביותר, לדעתי. הקשר הישיר הוא לחסכון בשעות אולפן, ולחוסר ידע/איכפתיות של כל המעורבים בנושא. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
(גם התגובה הזו מוקדשת לטל) ברוח ימי בין המיצרים והחסד השרויים עלינו (טוב, עראפת לא זכה) אני רוצה להביע התנגדות לדרישה שלך על הקפדה טכנית והמנעות מזיופים. אם להיתלות באילנות גבוהים, [הפסנתרן] ארתור רובינשטיין כתב באוטוביוגרפיה שלו שאם היה מונח דלי מתחת לפסנתרו הוא היה מתמלא בתווים שפוספסו או הוחמצו. ובנושא איכות הקול ודיוק השירה, אין דוגמא טובה יותר מיוסי בנאי. איפה הוא ואיכות הקול, או הדיוק הטכני. אבל מי ישווה לו באיכות ההגשה, בנוכחות האומנותית ולא זו הארטיזנית. אם להמשיך בכיוון הזה, השנסוניירים הצרפתיים לא בדיוק הצטיינו באיכות קולם הערב והצלול, ז'אק ברל למשל. שחקני קולנוע צרפתיים שהוציאו אלבומים מענגים לא ניחנו אפילו ביכולת שירה, דוגמת בורביל או גאבן. אבל מה שחשוב זה הכנות שנובעת מהמיכלול השלם, של המוסיקה, המילים, הקול, ההבעה, ההגייה ומעל לכל, צורת ההגשה והעמידה של האמן מול קהל השומעים. הילת ה"אני" שמגדילה את האמן בעיני עצמו יוצרת עיוות וזיוף שלאורך זמן מדלדלים ומרעילים את הסביבה האמנותית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אני מתייחס למשפט הראשון, כמובן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''דיונים מתמשכים'' שאני כל כך נהנה ממנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרים מסוימים מחפה איכות ההגשה על האיכות הטכנית, אבל כך או כך - מדובר באמנים המקפידים על מה שיוצא להם מהפה. גם כאשר שון קונרי מדקלם את In My Life הוא לא שר - אבל הדיבור שלו מוקפד עד הסוף. הוא יודע בדיוק, אבל *בדיוק* מה הוא עושה. הוא יודע שהוא לא יכול ממש "לשיר" - אז הוא מדבר. לא זה המקרה האמור במאמרי ובתגובותי. כנות כשלעצמה, מבודדת מתכונות כגון כשרון ויכולת, נטולת השקעה, אינה שווה מאומה. האמן יכול להיות פצצת כנות מתקתקת, אבל אם הוא לא יודע לעשות את העבודה שלו - שילך הביתה להתאמן. אין כל סיבה לסבול אמן המזלזל בקהל המאזינים שלו - ואי ההקפדה המדוברת הנה זלזול - מהסוג הגרוע ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים בעניין הזלזול, שהוא ההופכי של כנות אמנותית _כוללת_. שים לב שמסחריות לא אומרת זלזול. אשר לשון קונרי, פה יש מידה מסוימת של זיוף דווקא מצידו של מפיק האלבום, ג'ורג' מרטין. זיוף מכיוון שלטעמי בדיסק הזה מרטין היה "מלא בעצמו" יותר מהראוי. אבל, אם אתה רוצה לשמוע דקלום של הביטלס שמלא הבעה אומנותית, תקשיב לפיטר סלרס Help או הגירסא שלו ל She loves you המשלבת בין וואגנר ודר' סטריינג'לאב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קניתי אותו בלונדון, והלינק המצורף הוא לא לאותו דיסק ,אבל יש בו את השירים של הביטלס. אזהרה, הקשבה לדיסק הזה מסוכנת לבריאות בגלל רמת הצחוק הכלולה בו. (טעיתי בשיר הראשון, צ"ל A Hard Day's Night) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועל כך שרה חוה אלברשטיין כבר לפני 30 שנה: "ואם שמעת את יוסי בנאי שר תביני למה הוא שחקן" |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |