יהדות הלכה ויהדות מעשה 8002
מאמר משכיל, קולח ומעורר מחשבה - ומסקנה תמוהה בו. הכותב כותב כי הגישה של יוחנן בן זכאי, ובעקבותיו התלמוד, ובעקבותיו היהדות הרבנית לדורותיה, הסבה נזק רב לעם היהודי.
מה היו האפשרויות לפני היהודים לאחר החורבן? אפשרות אחת היתה להמשיך לטפח שאיפות לעצמאות מדינית, לפעול לשם כך אם מזדמנת ההזדמנות, ולהתרסק כנגד אימפריות. אפשרות אחרת היתה להכיר ברוח הזמן ולהתמזג במרחב התרבותי הרומאי.
אני מנחש לאן נוטה לבבך. לבבי, בכל אופן, נוטה לשם - האפשרות השניה. בהתאם למצוותו של ג' ס' מיל - מירב האושר למירב האנשים. היתה בכך תועלת רבה לאנשים הנוגעים בדבר. "העם היהודי", לעומת זאת, לא בהכרח היה נשכר מכך. סביר מאוד שהוא היה מפסיק להתקיים כעבור זמן קצר. אפשר להזכיר, במאמר מוסגר, שכעבור תקופה קצרה הפך המרחב התרבותי הרומאי למרחב התרבותי הנוצרי, שאותו גם אני ואתה פחות מחבבים. אבל זה סיפור אחר.

לבן זכאי, למרבה הצער, נראתה התרבות הרומית לא ראויה. אבל האפשרות הראשונה, הוא ראה זה עתה לאן היא מובילה. יש דרך שלישית, הוא אמר. היה זה רעיון מדהים, שאינני יודע אם הוא נוסה בהיסטוריה קודם לכן (או לאחר מכן). ננסה לשמור על זהות תרבותית מובחנת, מבלי לצקת בה כל תוכן מדיני. יש כאן הכרה בחולשה (מדינית, צבאית), וזה יפה, אבל קשה למכור את זה לציבור (מה לעשות, הטבע האנושי - אנשים עד היום משתוקקים למדליות אולימפיות של בני עמם). מה עושים? עוטפים את זה במעטפות אידאולוגיות (תאולוגיות, במקרה דנן) - קידוש ההלכה, דחיית העצמאות המדינית לימות המשיח (תוך איסורים חריפים על דחיקת הקץ!), וטיפוח התבדלות מעמים אחרים. סתם התבדלות זה לא מספיק, צריך גם התנשאות (אולי כפיצוי לאגו על החוזק המדיני/צבאי, שוויתרנו עליו). התלמוד, אם כן, בדיוק בגלל מאפייניו שעליהם אתה עומד, הוא ביטוי מבריק לתפיסה זו. הוא *חייב* להיות א-היסטורי - התעסקות בענייני מלחמות, מלכים ומרידות היא בדיוק מה שאסור לנו להכניס לראשי האנשים.

ובכן, קיבלנו דת לא כל כך נחמדה. גם לבניה היא לא הביאה אושר רב. אבל מבחינת *העם* היהודי, זו היתה הצלחה מסחררת. אלפיים שנה, אחי! מבחינה תודעתית, היהדות הוציאה עצמה מההיסטוריה. בפועל (וכנראה דווקא משום כך!), היא נשארה בהיסטוריה הרבה, הרבה זמן. כשחושבים על זה כך, יכול להיות שיוחנן בן זכאי הוא אחד האישים הגאונים ביותר בהיסטוריה האנושית.

רק כמה דורות אחר כך הצליחה הגישה הזו, בעור שיניה, לשרוד עוד נסיון של "היהדות המדינית" להרים ראש - מרד בר כוכבא. מאז אתגרה אותה רק השבתאות - עד סוף המאה ה-‏19. הציונות היא אולי האיום הגדול ביותר על "היהדות הרוחנית" בתולדותיה.

מהזווית של הציונות החילונית, מה לנו ולהבחנות גיאו-פוליטיות מימי אספסיאנוס. מרתק, עם זאת, לבחון לאור כל זה לפחות את המחלוקת של ימינו בין היהדות החרדית לציונות הדתית - שהרי גם זו האחרונה מחוייבת לתלמוד. דוגמה לדילמות העולות מכך אפשר למצוא במאמר השכן של ש. פוגל.
מרתק, ירדן, מרתק 8024
ויחד עם המאמר הקולח, נותן שני צדדים של אותו מטבע. שונים אבל דומים...
הנאה צרופה
יהדות הלכה ויהדות מעשה 8105
אני לא חושב שבן-זכאי וחבריו חשבו ופעלו מתוך איזשהו אידיאל של "עם יהודי". סביר הרבה יותר שהם דאגו לאינטרסים של מעמדם - השנאה שמפגין התלמוד כלפי "עמי הארצות" מחליאה. דוגמא אחת מני רבות - "מותר לנחור עם הארץ בשבת". לא לשחוט, לנחור - שחיטה טעונה ברכה...

מליוני יהודים סבלו בשל יהדותם במשך השנים. ששה מליונים ויותר מהם נרצחו בגללה. חלק גדול מהנרצחים, שבפניהם עמדה ברירה, לא בחרו במוות מתוך מחשבות על "קיום העם היהודי" - הם הלכו אל המוות מתוך חשיבה שזה צו האל. אם הרבנים היו אומרים משהו בנוסח, "שמעו, חבר'ה, שמירת מצוות היא חשובה כי היא מאפשרת לנו יחוד כעם" - סביר להניח שחלק גדול היה מתבולל בו במקום. וזו, אגב, הייתה תוצאה חיובית. היא הייתה מונעת הרבה מאד סבל מהרבה מאד אנשים. קיומו של הקיבוץ היהודי כגוף נפרד לא שווה, לפחות לא לטעמי, את הקורבנות שהוקרבו. אולי זה בגלל שאני אינדיווידואליסט, וחושב על האדם הקטן מהעיירה המזרח אירופית, שצריך לבחור בין דתו לבין רווחת ילדיו - ובוחר בדתו. במה הועיל לו קיום הקיבוץ היהודי? בכלום. רק צרות הביא לו הדבר.

רוב היהודים, כבר בתקופת בן זכאי, היו יהודים בדתם בלבד. היהודים שישבו ביהודה ובגליל היו מיעוט בקרב האוכלוסיה היהודית. מיעוט גדול, מיעוט נחשב, אבל מיעוט. לשאר היהודים ממילא לא היו כל שאיפות מדיניות.
יהדות הלכה ויהדות מעשה 8159
באשר לפיסקה הראשונה של תגובתך - אולי הפלגתי לצורך הדרמטיות בהערכתי לחזון של ריב"ז. אבל לא הייתי רוצה לשחק כאן את הפסיכולוג שלו.
בפיסקה המרכזית, אם נשווה לתגובתי הקודמת, עושה רושם שאנחנו מסכימים עד הפסיק האחרון.
בפיסקה האחרונה שלך עושה רושם שנפל שיבוש (היהודים היו מיעוט באוכלוסיה היהודית...), וזו דווקא נראית נקודה מסקרנת - התוכל להבהיר?
יהדות והיסטוריה 13717
רציתי להאיר רק נקודה אחת היסטורית
בשואה לא נהרגו בגלל דת אלא בגלל גזע.
וגם אלה אשר לא קימו את מצות הדת,
ואפילו אשר עברו לדת הנוצרית נהרגו.

כך להאשים את הממסד הדתי בזה הוא טעות.

אגב בקשר למאמר והשקפותיו גם לגבי השואה
דעת היהדות החרדית וביחוד האשכנזית,
די דומה לצורה בה מבוטאת בתלמוד לגבי החורבן.
יהדות הלכה ויהדות מעשה 8465
מעניינת הגישה, שלך ושל יוסי, של "אין שום דבר רע בהתמזגות באימפריה הרומית". תוך התעלמות מהצד של אובדן "הזהות היהודית", שהוא הצד הקשה לרוב האנשים בגישה זו, אני רוצה להתייחס דווקא לצד השני - ההפיכה לחלק מהרומים.

האימפריה הרומית נתפסת עדיין בעיני רבים, משום מה, כדבר חיובי ביסודו. ואין כך הדבר. מנקודת ראותם של אנשי המדעים המדוייקים (כמו גם של הפילוסופים, אני מניח), האימפריה הרומית היתה אסון - בעיקר בהשוואה לאימפריה היוונית, הקטנה יותר, שקדמה לה ורוסקה על ידה.

הסיבות לכך רבות ומגוונות. את המעוניינים ניתן להפנות, בין השאר, לספר "ההיסטוריה של פאיי" מאת פטר בקמאן (A_History_of_Pi, לא תורגם לעברית למיטב ידיעתי), ספרון משובח המציג את ההסטוריה האנושית מנקודת המבט של מתמטיקאי.
יהדות הלכה ויהדות מעשה 8883
נכון, הרומים לא הבריקו במדעים, אבל היות שגם היהודים לא ממש (באותה תקופה), היה עדיף כבר להתמזג ולפחות להרוויח תרבותית.
הטיעון שלי בדבר העדיפות שבהתמזגות היה מצד האושר הרב יותר לאנשים, ושאלה מעניינת בפני עצמה היא, האם יכולת גבוהה במדעים מביאה ליותר אושר - כלומר, האם היו היוונים מאושרים יותר מהרומאים.
למען האמת, שאלה לא קלה היא גם האם חרות גדולה יותר בהגשמת המאוויים מביאה ליותר אושר (ומכאן, האמנם אזרחי רומא נטו להיות מאושרים יותר מהיהודים לדורותיהם). אבל זה יצטרך לחכות לפעם אחרת, אם לא לדורות הבאים.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים