 |
התגובות המזלזלות-מדי של דובי לבקשה לתקן את השיר משקפות חרדת-היות-מטופש. ההיגיון העומד מאחריהן הוא - ''אם אני אשקיע מאמץ לפענח משהו שנראה לי כרגע חסר מובן, אני עלול לגלות בסוף שבאמת אין כאן מובן, ושהשקעתי מאמץ שווא בפיענוח טקסט שרירותי''. החרדה התועלתנית הזו היא הרסנית מפני שכל גילוי אמיתי של דברמה חדש בעולם כרוך בתהליך פרשנות דומה של תופעה חדשה ולא מוכרת. מי שייצמד לגישה הזו דן את עולמו להישאר לנצח בממדיו (ובתכולתו) הנוכחיים.
התגובות הקצת-היסטריות של תומר מבטאות חרדה לשלמותו של הטקסט. ההיגיון העומד מאחריהן הוא - ''הטלת ספק ב''אמנותיות'' של הטקסט המקורי תמנע ממני לייחס לו את הערך שצריך לייחס לו כדי להפיק ממנו את מה שאפשר להפיק ממנו''. הגישה הזו מתעלמת מהקירבה הרבה שבכל זאת ישנה הרבה פעמים בין טקסטים שיריים לוריאציות אקראיות עליהם.
ישנה גישת ביניים. אפשר להוציא את המציאות מסתמיותה היומיומית, ולראות בעולם כולו טקסט אמנותי. כל מי שהתנסה פעם בצירוף מקרים מסעיר יודע שפרשנות יצירתית של כל התרחשות יומיומית אקראית-לכאורה יכולה להיות מכרה זהב של משמעויות. בקיצור, התרחשות אקראית יכולה ליצור יצירת אמנות לגיטימית לחלוטין, ואין כאן פיחות-ערך-האמנות אלא העלאת-ערך-המציאות (''החיים'').
(נדמה לי (אני לגמרי בור בענייני ההיסטוריה של האמנות) שפילוסופיה מעין זו עמדה מאחורי כניסת טכניקת ה''רדי-מייד'' לאמנות המאה-העשרים.)
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש