בתשובה לאסף עמית, 17/07/02 18:16
Syms 82952
בתור מי שכמעט אף-פעם לא אוכלת במסעדות מזון מהיר, אולי חסרה לי האינפורמציה המדוייקת. המקום היחיד בו אני מוצאת את עצמי בעיתות משבר הוא מקדונלדס, ושם אין ריפיל. עם זאת, בבתי-קולנוע יש ריפיל, אבל מי השתגע לקנות כוס קטנה ואז לקום באמצע הסרט בשביל למלא מחדש? פשוט קונים את הגדולה שתחזיק מעמד שעתיים. (ד"א, בבתי הקולנוע כאן מוכרים ארוחות מלאות במזנון ובמכונות אוטומטיות של פיצה וצ'יפס.)
בנוסף, יש לזכור שהאמריקאים הם לא ישראלים. גם עיתונים נמכרים במכונות אוטומטיות, בהן אתה מכניס כסף ונפתחת גישה לכל העותקים של העיתון. עם זאת, כל אחד לוקח רק עותק אחד (למרות שתיאורטית אתה יכול לקחת 30, ואז למכור אותם בפינת הרחוב). במוזיאונים אחדים בעיר (ניו-יורק) הכניסה היא בחינם, כשהמבקר בוחר איזה סכום הוא רוצה, אם בכלל, לשלם על הביקור במוזיאון. והם כולם משלמים.
שאלה קנטרנית במקצת 82954
אחרי כמה שנים בחו"ל מפסיקים להגיד "והם כולם משלמים" ואומרים "ואנחנו כולנו משלמים"?

ואגב, כשאני הייתי בניו-יורק, בפירוש לא כולם שילמו על הנסיעה בתחתית, לא פעם ולא פעמיים ראיתי חבר'ה קופצים מעל המתקן אליו אתה אמור לשלשל את האסימון.
שאלה קנטרנית במקצת 82970
צודק. למה כתבתי "הם"?
בנוגע לתחתית - לא ראיתי קפיצה מעל המתקן מעולם. אבל כן ראיתי הרבה שוטרים בתחתית, יכול להיות שהשניים קשורים.
ועוד אנקדוטה על ישראלים וכסף בניו-יורק (במסגרת ה"אנחנו" ו"הם") - כבר כתבתי כאן בעבר בנוגע לנורמת הטיפים הנדיבה הניו-יורקית. אחד מהחוקים הבלתי-כתובים הוא שנהג מונית מקבל תמיד טיפ. שני האנשים היחידים שפגשתי בניו-יורק אשר באופן עקרוני לא נותנים טיפ לנהגי מונית הם שני ישראלים, שהיו טורחים בתום כל נסיעה להוציא מהארנק את הסכום המדוייק (עד לרמת הסנט הבודד).
Syms 82962
כשהייתי בקנדה ביקרתי במוזיאון שפעל בדיוק בצורה הזו. כשיצאתי, איש רע שכמוני, לא השארתי כלום. אחרי זה, במשך כמה ימים, היה לי חלום שביציאה משם אני נופל וכל הכסף שהיה לי (שמשום מה בחלום הוא כולו במטבעות של לוניז וטוניז) מתפזר לכל עבר.

ואם אנחנו בענייני ספרים, כשעברתי באחת העיירות שם ראיתי שלט שהפנה למכירת ספרים משומשים. כמובן שעצרתי ונכנסתי, ביליתי שעתיים בין המדפים בבחינת מאות ספרים שמעולם לא שמעתי עליהם, ולבסוף יצאתי עם שלושה. כשבאתי לקופאית (לא הייתה קופה, אבל היא ישבה ליד היציאה), שאלתי אותה כמה זה ביחד. היא אמרה שאין מחיר. מה זאת אומרת? מסתבר שזו מכירת צדקה, ולכן אני משלם כמה שאני רוצה. זכרונות ממערכונים של הגשש עלו לי מיד בראש, אבל אני הדחקתי אותם והסברתי לה שאני לא מכאן, ואני לא יודע מה יהיה סביר, אז ביקשתי שתיתן לי הערכה. היא אמרה שהיא לא יכולה לעשות את זה, אבל אני התעקשתי. לבסוף היא הביטה על הספרים שבידי, ולבסוף הפטירה - "3 דולר". שלושה דולר לשלושה ספרים? הרגשתי נורא רע עם זה, מה גם שזכרון המוזיאון עוד היה טרי במוחי. אז השארתי ארבעה דולר, שזה היה כל הכסף הקטן שהיה לי בכיס.
אוף, אני קמצן.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים