 |
יש אולפנאות חילוניות, או לפחות היו פעם - אנוכי התחנכתי בבית ספר ציוני-סוציאליסטי (כצנלסון בחולון), ולדעתי היה אחד כזה גם בת"א. היום המושג הזה נראה די בעייתי ומתקשר למפא"י, אבל אז נהנינו מאוד מהעובדה שלביה"ס יש ייחוד ושאנחנו מקבלים שם גם "תוכן" - ביה"ס השכן נראה לנו ריקני והתלמידים חסרי דעת ומעוף.
מה היה שם? בכל בוקר היה מסדר בוקר בנוכחות המנהל, שבו שני תורנים הניפו את דגל ישראל, לצלילי החצוצרה של תלמיד שלישי. עמדנו דום והתרגשנו (אני מניחה שהיו כאלה שהתרגשו פחות). על קירות הבניינים היו ציורים, מעשה ידיהם של מחזורים קודמים - כל מחזור שהגיע לכיתה ח' צייר כעבודת פרידה ציור קיר שתיאר משהו מתולדות העם או ציטטה מהתנ"ך. תארו לעצמכם מה זה לחלוף כל בוקר על פני אולם ההתעמלות, שעליו ציור מוחשי של חזון העצמות היבשות, מטר מציור של הפסוק "אחת ידו עושה במלאכה" וגו'. בשבילי לפחות זה היה דבר שנתן תחושה של בית והמשכיות - הנה, את זה ציירו "הילדים הגדולים", וכשנסיים אנחנו את ביה"ס, נצייר גם כן.
הגדולים, אגב, הונצחו בבית הספר בעוד צורה - לזכר אלה מהם שנפלו בשירותם הצבאי הוקמה חורשת זיכרון ליד הכניסה לביה"ס. כולנו עמדנו שם מזמן לזמן ודקלמנו את שמות הנופלים ואת החיל שבו שירתו. בעלון ביה"ס, המנהל (המיתולוגי) היה כותב דברים נחרצים על הזכות של עם ישראל על ארצו, ועל החובה ליישב ולהפריח וכל מיני שכאלה. ובשיעורים, תחת תמונות גדולות של בן גוריון והרצל, היו דיונים (אינסופיים, כך נראה) על חייו של טרומפלדור. בכל יום זיכרון/חג היו ילדי כתה ח' אחראים על קיום הטקסים וההסברים לקטנים יותר, והדרכה בתערוכות לימודיות שהקימו בנושא. אגב, סליחה על הפירוט - אני מספרת את כל זה, ומעולם לא השוויתי לדעת עד כמה בבתי ספר "רגילים" לא היו עושים את הדברים הללו.
אומרים לי שהיום "כצנלסון" הוא לא מה שהיה, שחורשות נעקרו ושהאווירה שונה. בעיני זה חבל, אבל זו הסתכלות בעיניים נוסטלגיות. אז אהבתי מאוד את המגמתיות הזו. היום אני לא יודעת לומר אם הייתי מעבירה אותה לילדיי. או עד כמה החינוך הזה, שנשמע אז רלוונטי (אפילו לאחר עליית הליכוד לשלטון), היה נשמע סהרורי היום.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש