בתשובה לewilde, 15/08/02 15:55
עוד שאלה אינפורמטיבית 85261
היה בעבר דיון ארוך באייל, שאף הרקיע, על מהי מטרה(אצל הפלשתינאים)ומהם אמצעים למטרה.
הכיבוש הישראלי מזמן אינו "נאור",ונשא/נושא לדעתי גווני אפרטהייד ברורים,ומעניש ואף אחראי להרג חפים מפשע (נוהל שכן מאתמול ,זו הדוגמא הטרייה,פצצה של טון,ועוד).
אגב,אילו לא נעצר מנדלה, וזמן מה אח"כ כל הפיקוד של MK,ניתן לשער ע"פ דבריו עצמו,(ראה הקישור קודם) שהיה עולה על דרך טרור מובהקת.
אך אני מודה שלא בא לי במיוחד להתווכח בענין מתיש זה,בימים בהם הצד השני יורה לעצמו יום יום ברגל/ראש(לא משהו אישי נגדך חלילה) ,ואם תטען כאן, שמ-‏67 הכל לתפארת מדינת ישראל ,אחשוב שאתה טועה בגדול אך אחריש.
אני חושב אגב ,שמעצרו ומשפטו של ברגותי מוצדקים,הוא איננו מנדלה,ואף כתבתי זאת כאן,מייד עם תחילת מעצרו:
תגובה 66077
עוד שאלה אינפורמטיבית 85279
העובדה היא שנקודת המוצא שלו היתה להימנע מאלימות, והוא לא עלה על דרך הטרור במשך זמן רב לפני שנעצר. אני מאמין שגם אם לא היה נעצר, היה פועל נגד מתקנים צבאיים (כמו האצ"ל), ואולי גם נגד חיילים (כמו הלח"י, והמחתרות באירופה שבזמן המלחמה). אני לא חושב שהוא היה מגיע לפגיעה מכוונת באזרחים.

בוא נשים רגע טיעונים מוסריים בצד.

אני חושב שזה לא מקרי *שבניגוד לכל הציפיות*, האפרטהייד הסתיים ללא אלימות. כנ"ל בהודו. וזה לא מקרי בכלל שהMK (כמו האצ"ל והלח"י והמחתרת של דה-גול ושאר המחתרות במערב אירופה בתקופת מלה"ע II) התפרק מנשקו לאחר השחרור. וזה לא מקרי שדרא"פ נמצאת בתהליך דמוקרטיזציה (שהחל רק לפני 12 שנה ועוד דרך ארוכה לפניו).

ההיסטוריה מראה שעם ארגונים מהסוג שהוזכרו למעלה, הצליחו להגיע לפתרון שמהותו *דמוקרטיה*.
לעומת זאת, ארגוני טרור (שפוגעים באופן מכוון באזרחים) לא נוטים להתפרק מנשקם. גם כאשר ממלאים את מבוקשם. הבשורה שיש לאירגוני טרור עבור נתיניהם, אותם הם מתיימרים לייצג, היא *דיקטטורה*. ובדיעבד, לשיטתי אפשר לומר שהם לא נלחמו על *שחרור* (שכן חופש הם לא מספקים לנתיניהם) אלא נלחמו על *שליטה*.

ההבדל הזה הוא לא סמנטי. הוא ביצועי מהמדרגה הראשונה. הוא אמור ללמד אותנו עם מי יש לנו עסק, ומהו הסיכוי להגיע לסיום הסכסוך באמצעות מו"מ.
לאור הנסיון ההסטורי הנ"ל, אני חושב שאין סיכוי טוב להגיע לסיום הסכסוך עם ארגוני הטרור הפלסטינים באמצעות מו"מ. ולכן צריך לפנות לדרך אחרת לחלוטין. המודל שלי הוא התהליכים שקרו בגרמניה יפן ואיטליה לאחר המלחמה. צריך לנטרל את ארגוני הטרור ולפרקם מנשקם, לשקם את הכלכלה, להתחיל תהליך דמוקרטיזציה, ובשלב מאוחר יותר, לסיים את הכיבוש.

נ.ב.

אל תתייק אותי במגירה של "תפארת מדינת ישראל". בכלל אני מציע שכל אחד ישמור את הסטריוטיפים שלו לעצמו.
אצ''ל ולח''י 85419
מספר מובאות מתוך המאמר"טוהר הנשק", מאת אביהו רונן.
קישור:
מקורות עבור כל פסקה מופיעים בסוף המאמר.
אני מקווה שאני לא פוגע כאן בזכויות היוצרים של הכותב, לא רציתי לכתוב בנוגע לפעולות הרצחניות של האצ"ל והלח"י מבלי שיהיה לי מקור מקוון לבסס אותן.
מכאן והלאה ציטוטים מן המאמר (אפריד בין מובאות ע"י *):

*
הכלים לאכוף את המשמעת בידי הסוכנות היו דלים באותה תקופה. ה"הגנה" היתה עדין ארגון מיליציוני בעל מבנה איזורי, ראשיה התקשו לאכוף את מרותם על מפקדים מקומיים, ואלה על אנשיהם. לצידה של ה"הגנה" פועל היה הארגון הצבאי הלאומי (האצ"ל) שמורכב היה בחלקו מפורשי ה"הגנה", ואשר לא ראה את עצמו כפוף למנהיגות הישוב. משורות אלה יצאו לא אחת תגובות-נקם מיידיות לאחר פגיעה בחיי יהודים. כך למשל, לאחר שב-‏16 לאוגוסט 1936 נורה ילד יהודי מתוך הרכבת שעברה בתל אביב, ביצע האצ"ל בתאריך 17.8.1939 פעולת נקמה: הרכבת הותקפה באש רובים וברימונים וכתוצאה מכך נהרג אדם אחד ונפצעו חמישה. בתאריך 22.3.1937, לאחר שורה של התנקשויות ערביות, הטילו שני אנשי אצ"ל פצצה לתוך בית קפה ערבי גדול בכפר יאזור שעל דרך ת"א-ירושלים.

באותם ימים, ביצעו גם אנשי ה"הגנה" בירושלים פעולות דומות, כאשר הטילו פצצות לשני בתי קפה ערביים בירושלים. ואילו בקיץ של אותה שנה, לאחר שנרצחו ליד כרכור שני פועלים יהודיים, נמצאו גופותיהם של ארבעה ערבים בסביבות כרכור וחדרה.

*
מבין שני הארגונים, היה יחסה של לח"י לנושא הטירור ברור יותר. מושג הטירור נידון מפורשות בפרסומיה השונים של התנועה, והוצג כאחד הכלים העיקריים במאבקה לשחרור הארץ. יחסה לטירור, נגזר מעקרונותיה הבסיסיים. ב"עיקרי התחיה" שפורסמו בגליון ב' של "במחתרת" נכתב בין השאר:

ו. היעוד 1. גאולת הארץ. 2. תקומת המלכות. 3. תחית האומה; אין תקומת המלכות בלא גאולת הארץ, ואין תחיית האומה בלא תקומת המלכות.

ט. מלחמה: מלחמת תמיד בכל העומדים לשטן לקיום היעוד.

י. כיבוש: כיבוש המכורה מידי זרים לאחוזת עולם.‏14

בתנאים של מחתרת הנלחמת "מלחמת תמיד" כנגד מה שהוגדר על ידיה כ"כיבוש זר" נהפך הטירור למכשיר עיקרי בפעולות הארגון. במאמר "טירור" ("החזית", גליון ב'), מצדיק המחבר, את השימוש בטירור בכמה נימוקים:

א. המשטר והחוק הבריטי מבוססים על טירור, ולכן מוצדק גם השימוש בטירור של מי שנמצא במלחמה כנגדם.

ב. המלחמה הלאומית מצדיקה את השימוש בטירור:

"לא מוסר ישראל ולא מסורת ישראל אינם יכולים לשלול את הטירור כאמצעי קרב..." ובמקום אחר: "אנו רחוקים מאוד מהיסוסים מוסריים בשטח המלחמה הלאומית".

ג. הטירור לכשעצמו אינו יכול להביא למהפיכה ולשחרור לאומי, אך הוא יכול לקדם את המפיכה והשחרור. כל מהפיכה לאומית מתחילה בטירור.

ד. לטירור יש ערך תעמולתי גדול. הוא משמש כאקט של מחאה כלפי חוץ, ומוציא מאדישות מבפנים.

ה. הוא מכוון כלפי נציגים ולא כלפי אישים, ועל כן הוא מועיל.

*
שאלת "טוהר הנשק" עלתה פעם נוספת על רקע פיצוץ מלון המלך דוד. אירוע זה אירע לאחר תקופה של רגיעה ביחסים שבין המחתרות לבין ה"הגנה", ולאור הקמת "תנועת המרי", שבה שיתפו פעולה, ה"הגנה" האצ"ל והלח"י במאבק מזוין כנגד הבריטים. במלון המלך דוד, שכן מרכז השלטון הבריטי, ועל פי הצעת האצ"ל, הוחלט במפקדת תנועת המרי לערוך בו פעולת חבלה. הפעולה בוצעה ע"י האצ"ל, לאחר פגישת תיאום בין קצין המבצעים של שני הארגונים (פגלין מטעם האצ"ל ויצחק שדה מטעם ה"הגנה"). לאחר מעשה התברר כי נפלה אי הבנה באשר למועד ההתקפה: שדה הניח כי ההתקפה תבוצע אחר הצוהורים ואילו פגלין קבע את שעת ההתקפה לצוהורים, בה לא היו לקוחות בבית הקפה ממנו תכננו לחדור למלון אנשי האצ"ל.

בצוהרי ה22.7.1946-, לאחר שהשתלטו על שער הכניסה האחורי, הצליחו אנשי האצ"ל להחדיר 7 כדי חלב ובהם 50 ק"ג נפץ כל אחד, לקומת המרתף. במהלך הפעולה, נתגלו התוקפים וחילופי יריות התנהלו בין אנשי האצ"ל וכוחות בריטיים. הודעות התראה על הפיצוץ נמסרו למלון עצמו, לשגרירות הצרפתית ולעיתון "פלשטין-פוסט". לטענתו של בגין, הגיעה ההתראה למזכיר הראשי של ממשלת בריטניה בארץ ישראל מר שאו, אך הוא סירב לפנות את הבנין. בפיצוץ נהרגו 82 איש ונפצעו 46. בין ההרוגים - פקידים אנגליים, ערבים, וכן 16 יהודיים.

*
את פעולת דיר יאסין שנערכה ע"י כוחות האצ"ל והלח"י בירושלים ב9.4.1948- יש להבין על רקע הקרבות שהתחוללו בתחילת המלחמה, עוד לפני הכרזת העצמאות והקמתו של צה"ל. בראשית אפריל, התחוללה ההתקפה הגדולה של ה"הגנה" והפלמ"ח לשחרור הדרך לירושלים, שהביאה לכיבוש הקסטל, חולדה הערבית ודיר מוחיסין.‏28

כוחות האצ"ל והלח"י בירושלים מצידם ביקשו לכבוש שטחים ערביים כדי להבטיח את צירופה של ירושלים למדינה היהודית ולמנוע את הפיכתה לעיר בינלאומית. לאחר שיקולים שונים החליטו אנשי אצ"ל ולח"י לתקוף את הכפר דיר יאסין במערב העיר. למפקד ה"הגנה" בירושלים, דוד שאלתיאל נודע דבר התכנית, והוא אישר את הפעולה בתנאי שאנשי אצ"ל ולח"י יחזיקו בכפר, ואם לא - לבל יפוצצו את בתיו, כדי שלא להביא לעזיבתו ע"י תושביו ותפיסתו בידי כוחות זרים.,‏29 בפעולה עצמה השתתפו 120 לוחמים, אשר למרביתם היתה זאת פעולת השדה הצבאית הראשונה, משמע, פעולה במתכונת של צבא בניגוד לפעולת מחתרת וטירור. נראה, שנערכו הכנות שלא לפגוע בנשים וילדים, ומשורין נושא רמקול אמור היה להתרות בתושבים ולקרוא לנשים, ילדים וזקנים לעזוב את הכפר. אלא שהמשורין התהפך במבואות הכפר, ובשעה 4.30 התלקח הקרב, לאחר שאנשי אצ"ל התגלו בנקודת ההערכות. התגלתה התנגדות ערבית, ותוך כדי כיבוש הכפר נהרגו 4 מהתוקפים ונפצעו 28. בין הפצועים, היו כמה ממפקדי הפעולה. רק בשעות הצוהורים הושלם כיבוש הכפר. כאשר נספרו אבידות הערבים, הגיע מנינם ל-‏250. ביניהם זקנים, נשים וילדי.‏30

מה התרחש בשעות אלה? אין חולק על מספר ההרוגים הרב, ועל כך שנמצאו ביניהם גם נשים וילדים, אך כיצד התרחשו הדברים, על כך חלוקות הגרסאות. טענתם הרשמית של אנשי אצ"ל, כפי שנרשמה ע"י יהשע אופיר ב"על החומות", היתה כי הערבים ניסו להשתמש בעורמה בגלימות נשים כדי להתחמק מבתיהם, וכמו כן השתתפו בקרב גם נשים ערביות ובסערת הקרב קשה היה להבחין בין נשים לוחמות ושאינן לוחמות.‏31 שאלתיאל טען, כי "הפורשים טבחו טבחו ילדים, נשים וזקנים. קבוצת שבויים ושבויות הובלו ברחובות העיר תוך כדי התקלסות",‏32 וגירסה זו אומצה גם ע"י ה"הגנה".‏33 דו"ח של איש הצלב האדום, שגבה עדויות מפי הערבים היה חמור יותר: הוא תיעד מקרים חמורים של ביזה, של הוצאות להורג של שבויים, של הרג בנשק קר ושל אונס.‏34 מאידך, בדיקה של שני רופאי הסוכנות שנשלחו למקום, ב-‏12 לאפריל (שלושה ימים לאחר הקרב) לא העלתה ממצאים להתעללות.‏35

בשנים האחרונות אומתו מקצת מהגרסאות המחמירות יותר, דווקא ע"י מי שכתב בשעתו את הגרסה הרשמית של האצ"ל. בספרו, "טירת אל עמאווי" מתעד אופיר, בלבוש ספרותי אמנם, באמצעות דמותו של משה איש האצ"ל שהיה אחראי על הובלת השבויים מדיר יאסין והגיע למקום אחר מעשה, את תמהונו על מספרם המועט והיעדרם המוחלט של גברים וזקנים בין השבויים; ריב על שלל של זהב וכסף בין מפקדי האצ"ל והלח"י שאירע בנוכחותו; חיסול שבוי גוסס שהתרחש לנגד עיניו; ואשה ערביה ובנה היונק משדה שמצאם שרועים מתים באחד משבילי הכפר.‏36

כך או כך, כל בעלי הגרסאות מסכימים כי במהלך הקרב, לנוכח ההתנגדות הערבית הבלתי צפויה, פציעת מספר מהמפקדים, ומספר הנפגעים הגדול של הכוח התוקף - איבדו התוקפים את עשתונותיהם ירו ללא הבחנה, והרגו נשים, זקנים וטף.

עד כאן.
מדובר במספר דוגמאות בלבד, כאלו שהצלחתי באופן פשוט, יחסית, למצוא להם מקור מקוון, אינני מומחה לנושא.
מנדלה מתעניין בברגותי 85452

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים