בתשובה לסתם אייל רגיל. ככה, לא משהו., 17/08/02 0:58
הצורך ב''איזון'' 85516
צריך איזון כי זה הדבר הקרוב ביותר שיש לעיתונות ל''אובייקטיביות'' החמקמקה. מטרתה של התקשורת לפנות לכלל האוכלוסיה, ולא לגרום לניכור של חציה על-ידי הצגת עמדה פרטיזנית.
הצורך ב''איזון'' 85517
אובייקטיויות אינה ''איזון''.
אובייקטיויות הנה דיווח של עובדות ומצבים אשר קרו.
איזון זה לדווח על אונס קטינה ולתת לאנס לספר את ה''צד שלו'' בסיפור.
הצורך ב''איזון'' 85519
אבל הכתב לא יכול באמת לדווח באובייקטיביות. לכן, כשיש ספק לגבי הצד ה''צודק'', נותנים פתחון פה לשני הצדדים. במקרה של אונס - לא זה המצב. זה כן המצב כשמישהו מואשם באונס ומכחיש שבכלל היה איזשהו קשר בינו לבין הנאנסת - אז זה כן הוגן לתת לו להגן על שמו הטוב.
הצורך ב''איזון'' 85522
אכן. אבל תמיד יש ספק לגבי מי "צודק" (עצם ההגדרה היא סוביקטיוית).

גם האנס, למרות שיצא אשם בביהמ"ש, יכול לערער ולצאת זכאי.

הספק לגבי העובדות ("אוביקטיויות") ומשמעותן ("צדק") קיים תמיד. האם הפיתרון הוא תמיד לתת במה שווה לשני הצדדים?
אם כתב חושב שצד אחד צודק - שיכתוב כך. אם יתברר בסוף שצד זה הוא ה"רע" ו"כולם" יסכימו על כך, אז הכתב טעה - לא נורא.
הצורך ב''איזון'' 85523
אתה מבלבל בין כתב לפובליציסט. כשאני קוראת כתבה בעיתון אני מצפה שתספק לי אינפורמציה מהימנה. עצם המהימנות מחייב עימות העובדות עם שני הצדדים הנוגעים בדבר - הרי אם רק צד אחד סיפר את סיפורו, אין לי שום דרך לדעת עד כמה מהימן הסיפור.
פובליציסט, מצד שני, חושב שצד אחד צודק וכותב כך. כשאני קוראת טורים אישיים של כותבים, אני מצפה למשהו אחר לגמרי, וברור לי כי הכותב מביע את דעתו האישית, גם אם אינה מבוססת בעובדות.
הצורך ב''איזון'' 85526
נוגה,
אני לא מתבלבל.
עדיין, אם CNN מעלים רק דוברים של אש"ף - זה בסדר. הם תומכים (לצורך הויכוח) בצד אחד ורוצים להשפיע לטובתו.
ואם הכתב מתאר את המציאות כפי שהוא ראה אותה בעצמו - איזה צורך יש לאימות משני צדדים?
אם הוא מתאר שמועות וספקוצליות - שיתאר את אלו שהוא מאמין בהם, ולא מצב מלאכותי ומזוייף של "איזון"
קשור, בחלקו 85538
שמעתי משהו כזה: תיאורטית, מטרתה של התקשורת להציג לנו את האמת, נכון? אבל כל הצגה של האמת היא גם הבעת דעה כלשהי, שתמיד קיימת. לכן קשה מאוד לספר את ה"אמת האובייקטיבית". אז בעצם, כתב המצליח להציג דבר באופן אובייקטיבי ומהימן לכאורה כשהוא מסתיר את הדעות, למעשה משקר ומספר את האמת בו זמנית. הגיוני?
אני חושב שהכוונה שלו היתה שכתב לא ישנה את האמת בהצגה בדרך זו או אחרת - הארועים כבר קרו, לא? אם מדובר באדם, קיים תמיד הסיכון שהכתב יועמד לתביעת דיבה. לגבי דיווח, בכלליות - הוא תמיד ישקף את הלך רוחם של הכתב או המדיה, והחברה לה הם משתייכים. סביר להניח שכתב יבחר להציג אנס כ"איש הרע", מאחר והחברה רואה אונס כרע. עורך עיתון בעל נטיה פרו-ישראלית יעדיף להעניק יותר חשיבות לדיווחים שתורמים לישראל. אין אפשרות לברוח מדיעה, ובעצם (בחזרה לנושא המקורי) ישראלי המרצה לגבי טרור יציג נקודת מבט שמקורה בחברה הישראלית (בתקווה מערבית), בניגוד למשל לסיני המרצה לגבי אותו נושא. חשיבות היות אדם המציג נקודת ראות שונה במעמד בינלאומי היא רבה, במיוחד אם מקורו "שנוי במחלוקת" (קובני בכנס כלכלי?). הצעת הפשרה, שהמרצה לא יציג את שמו וארצו בהרצאה לא מטפלת בבעית ה"אובייקטיביות" (נניח), מאחר ודעותיו יוצגו כמו שהן בלי קשר לזהותו.
לא נורא ??? 85527
מה פירוש "אם יתברר בסוף" ??
מתי יגיע אותו "סוף" ??
ומה יקרה בינתיים עם אותו אדם ?
האם אתה - אישית - מוכן להמתין בסבלנות לאותו "סוף" (שיכול להימשך שנים) כדי שיתברר שנפלת קרבן לעלילה ?
לא נורא ??? 85530
לא נורא.
יותר נורא, לפי דעתי, לתת ל:אנס, רוצח, מחבל, סוחר סמים - את הבמה. לאפשר להם לסלף עובדות, לנסות לעורר אהדה ולהשאיר את הסיפור בסוף "מאוזן"
לא נורא ??? 85533
למחבל יש צד מאוד מעניין להאיר, שהוא חשוב ומועיל לשומעיו, בפרט לישראלים שבהם. ללא ידיעתו של צד זה התמונה שבידיך אינה מועילה לך להכיר את העולם שסביבך.

יש הרבה רוצחים שדברם צריך להישמע, בקונטקסט נכון.
הצורך ב''איזון'' 85524
בדוגמא שנתת ירית לעצמך ברגל !
הכרוניקה המשפטית והעיתונאית מכירה אין ספור מקרים שכאשר נתנו ל"אנס" לספר את הצד שלו - התברר שאונס לא היה ולא נברא.
אני מכיר כמה וכמה כאלה שעולמם חרב עליהם כיוון שלא קיבלו - בזמן - הזדמנות לספר את הצד שלהם (לא רק במקרי אונס).
זאת ועוד: העובדה שמי שמספר את הסיפור "הראשון" יודע שלצד השני תינתן הזדמנות להגיב - עובדה זו, כשלעצמה, ממתנת את המספר הראשון ומאלצת אותו להיצמד לעובדות ולא להפריח סיפורים.
כאשר אתה טוען ש"אובייקטיביות הנה דיווח של עובדות ומצבים אשר קרו" - אתה מתעלם מתופעת הרשומונים (אמיתית או מזוייפת).
הצורך ב''איזון'' 85529
הי זקן.
לא זוכר שדיווחי עיתונות וטלויזיה נועדו למנוע מצב שאדם ייחשב אשם למרות שהוא לא.

כתב לא יכול לדעת מי אשם, הוא יכול לדווח על מיקרים, ולכתוב את דעתו.

דיווח על אונס לא בא על מנת לאפשר לנאשם להיטהר, הוא בא לדווח על אונס ולספר את הסיפור של הנאנסת (לכאורה).
אם הכתב לא ביצע עבודת תחקיר טובה, ויתברר בסוף שבכל שקר - בעיה שלו.
אם האנס (לשעבר) יכול - שיתבע את הכתב על הוצאת דיבה.
הצורך ב''איזון'' 85532
אני חש יובש בפה - מה שאומר, כנראה, שהדיון בעניין זה מוצה.
הצורך ב''איזון'' 85558
"התברר" שאונס לא היה ולא נברא?

כשהמצב הוא "המילה שלה מול המילה שלו", אפשר רק לבחור למי להאמין. אין דבר כזה "התברר".
הצורך ב''איזון'' 85561
לא תמיד זו מילה מול מילה.
קורה שה''אנס'' מביא הוכחה חותכת כלשהי שהוא לא אנס, או שהעניין מתברר בדרך אחרת.
זכור לי, למשל, מקרה של בחורה שהתלוננה על אונס.
התברר שהאנס היה למעשה חבר ''סודי'' שלה, טענתו היתה שהמדובר ביחסים מרצון ובהסכמה.
בהמשך - ועוד קודם שהוגש כתב אישום - הודתה ה''נאנסת'' שהוריה - אנשים חרדים - אילצו אותה להתלונן על אונס כשגילו כי בתם מקיימת יחסים עם אותו בחור ר''ל.
הצורך ב''איזון'' 85570
או.קיי, אבל כשאדם שהואשם באונס טוען דבר כזה מחוץ לבית המשפט, אתה לא יודע מה כאן הפרכה של סיפור האונס ומה התגוננות/הכחשה פשוטה. במקרה הזה אולי דברים התבררו מהר ובאופן חד משמעי, אבל כשחשוד באונס אומר "היא רצתה את זה"‏1, זו ודאי לא גרסה שמבררת משהו - ודאי וודאי לא כשהיא נשמעת באמצעי התקשורת.

1 עו"ד שהתמחה בנושא סיפר פעם בראיון שרוב הנאשמים באונס קבוצתי מתמשך משתמשים בעיקר בטיעון "זו היא שרצתה את זה, היא באה אלינו וביקשה". גם השופטים מגחכים כשהם שומעים גרסאות כאלה, אמר העו"ד.
הצורך ב''איזון'' 85581
דומה שראוי לחלק את מקרי האונס לשתי קבוצות עיקריות:
הקבוצה הראשונה היא זו של מקרים שבהם לא היתה היכרות קודמת בין האנס לנאנסת ("אונס בחדר המדרגות").
הקבוצה השניה היא של מקרים שבהם קיימת היכרות קודמת ("כשאת אומרת לא למה את מתכוונת").
עם הקבוצה הראשונה אין - בהקשר שלנו - בעייה מיוחדת. המדובר עפ"י רוב באנסים סידרתיים, ואם אין טעות בזיהוי המדובר בדר"כ בתיק "קל" יחסית להוכחה.
הבעייה עם הקבוצה השנייה. שם קיים חשש שלתוך מניעי המתלוננת ישתרבבו שיקולים נוספים הטעונים בירור (שלצערי, הפרקליטות/משטרה לא תמיד מקפידים לקיימו כראוי). בקבוצת מקרים זו ראוי, לדעתי, להקפיד על קיום אותו "איזון", ולו ע"מ להציף עוד טענות ועובדות.
הצורך ב''איזון'' 85589
גם את הקבוצה השנייה אפשר לחלק לשניים - אונס בתוך המשפחה ומחוצה לה. לגבי נערה שמתלוננת שאביה או הדוד שלה אנס אותה, אפשר להיות יותר סקפטיים לגבי קיומם של "שיקולים נוספים הטעונים בירור". כשהתלונה היא על מעסיק/ידיד/חבר לשעבר אכן יכולים להיות שיקולים נוספים. גם כאן, כל קבוצה אפשר לחלק שוב לשניים - אלה שבהן החשוד מודה בעובדות אך לא באשמה (כלומר טוען שהיה מגע מיני מרצון), ואלה שבהן החשוד כופר בכל ההאשמות. גם כאן, יש אלף סעיפי משנה לגרסת החשוד: מ"היא נוקמת בי כי אני לא מעוניין בה", ועד "היא הזמינה אותי אליה לקפה".

אבל מעבר לזה, שיעור התלונות הכוזבות על מעשי אונס הוא כל כך קטן, שהוא כמעט זניח ‏1 . לכן לא ברור לי מה פתאום האיזון דרוש דווקא כאן. כשמישהו מתלונן על רצח או תקיפה אלימה, לא הולכים לחשוד כדי לשמוע ממנו שהנרצח "שם את הראש מתחת לגרזן". כמובן שהגרסה של החשוד מעניינת את הציבור, אבל נדמה לי שהיא מתפרסמת בדרך כלל אחרי ההרשעה או אפילו אחרי הישיבה בכלא. אתה ודאי לא שואף לשמוע את גרסת החשוד בפשעים אחרים כדי להחליט בינך לבין עצמך אם היה כאן פשע ואם הוא ביצע אותו. האם אתה אומר שהפרקליטות/משטרה מתרשלים בעבודתם, ולכן התקשורת (ערוץ 2?) היא שתעבוד במקומם?

1 כמובן, אני לא מתכוונת שכל מקרה לעצמו זניח. השיעור זניח.
כמה זניח? 85594
לפחות במקרה של תלונות שמוגשות לאחר שנים, יש אינדיקציות לכך שהחלק הלא נכון עובדתית הוא לא כל-כך זניח. לא בהכרח בגלל זדון, אלא בגלל false childhood memories.
כמה זניח? 85659
טוב, נושא הזכרונות הכוזבים הוא נושא בפני עצמו ולא עליו דיברתי. זה מאוד סבוך, בעצם, ועלה בעיקר בארה"ב - אחרי שהמון מקרים מהילדות נחשפו בזמן טיפול פסיכולוגי, במה שהפך לאופנה כמעט, קמה פסיכולוגית (שכחתי את שמה, אבל אברר) וטענה שרובם המכריע נובע מלחץ של הפסיכולוגים על המטופלים. עכשיו, קשה להכריע "משפטית" בוויכוח הזה, אבל הוא נובע גם מאג'נדות של הפסיכולוגים/ות עצמם.
הצורך ב''איזון'' 85621
ברור שאת הקבוצה העיקרית השנייה ניתן לחלק לאין ספור קבוצות משנה.
כמו שאומרים במקומותינו: "היא הנותנת".
כאשר באה מתלוננת מן הקבוצה השניה, יש צורך "למיין" אותה לאחת מקבוצות המשנה, לתת קבוצות וכו' ע"מ לנסות ולהעריך (ובהתאם לנהל את החקירה) האם המדובר באונס או שמא המתלוננת "נגועה" בשיקולים שאינם לעניין.
הלאה:
ההשוואה שעשית בין אונס לבין מקרי תקיפה אחרים, רצח וכו' - השוואה זו מתעלמת מהדבר הבא:
המעשה העיקרי באונס הינו הבעילה. ובעילה הרי מתקיימת גם (ובעיקר !) בחיי היום יום ללא כל קשר לאונס.
אלא שבמקרה של אונס, האנס "לוקח" את הרכיב העיקרי - החוקי כשלעצמו - של המגע המיני (הבעילה) ו"מלביש" על אותו רכיב נסיבות (תקיפה, התגברות על התנגדות וכו') שביחד עם הבעילה הופכים לאונס.
מה שאין כן במקרי תקיפה אחרים רצח וכו'. כאן המעשה כולו על כל רכיביו (למעט מקרים חריגים של מזוכיסטים וכו') נמצא מחוץ לחוק.
ניתן, איפוא, לומר שהפליליות של מעשי תקיפה אחרים רצח וכו' היא יותר מובהקת ממעשה אונס - באשר הרכיב העיקרי של אונס "משמש" גם למעשים חוקיים.
ברור אם כך שהשוני הזה מחייב את החוקרים בהתאם.

לשאלתך אם הפרקליטות/משטרה מתרשלים בעבודתם וכו':
הפרקליטות והמשטרה כמו גופים רבים אחרים עובדים על סטטיסטיקות ויש עליהם לחץ לפענח מקרים.
הלחץ הזה ועוד הרבה סיבות אחרות (רצון אישי להתקדם וכו') יצרו מצב שהפרקליטות - תחת לחפש את האמת - אוספת ראיות מפלילות. בית המשפט העליון כבר עמד על הבעייה הזו לא פעם.
התופעה של אנשים היושבים בבית הסוהר על עבירות שלא ביצעו מוכרת לכל אחד מאיתנו(ויודגש: ישנם כאלה שגם הודו בעבירות שלא ביצעו).

כדאי אולי לסבר את האוזן ולהמחיש:
עם התקדמות המדע גילו, כידוע, את ה- D.N.A.
ה- D.N.A - להבדיל מבדיקת רקמות למשל - מהווה ראייה חותכת וקבילה לאשמתו או לחפותו של אדם.
מחקר שנערך לא מזמן ע"י המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (גב' יהודית קרפ) גילה כי בארה"ב החליטו לקיים בדיקות לכל הנידונים הממתינים לגזר דין מוות (ושנשפטו קודם גילוי ה- D.N.A). התברר שחמישים אחוז - אני חוזר חמישים אחוז - מהנידונים למוות לא ביצעו את העבירות.
גם בארץ ניסו לערוך בדיקות כאלה (אני יודע על שני מקרים ביניהם עמוס ברנס) והתברר שהפריטים שהיו צריכים לשמש לבדיקה נעלמו באורח מסתורי.

לתקשורת יש תפקיד חשוב מאד - ממש אדיר - במניעת התופעות הללו.
היא לא צריכה לחקור במקום המשטרה/פרקליטות. היא צריכה לחטט, לשאול שאלות ולדרוש לקבל תשובות.
כאחד שהיה פעם בתוך המערכת הזו, אני מכיר היטב את ההבדל בין הטיפול במקרה שהתקשורת מתעניינת בו למקרה שמסיבות כאלה ואחרות איננו מגיע לידיעת התקשורת.
הצורך ב''איזון'' 85661
יפה, אני מסכימה שהתקשורת יכולה, בתחקיר הגון, לגרום למשטרה להזיע קצת יותר ואולי להגיע בסופו של דבר לאמת. מצד שני, כאן זה נגמר - כולם קראו את גרסתו של עמוס ברנס ואת טענתו שלא הוא רצח את רחל הלר. האם על סמך הגרסה שלו אתה מסוגל לטעון שלא הוא רצח? תלוי אם אתה מאמין לו או לא, אבל עצם שמיעת גרסתו הוא ודאי לא משהו שעוזר לבית המשפט (מה גם שהשופטים, אם החוק הזה עדיין לא שונה, מנועים מלהתייחס לדברים שפורסמו רק בתקשורת ולא בבית המשפט).
הצורך ב''איזון'' 85815
מקרה ברנס הינו דוגמא מאלפת למה שתקשורת יכולה לעשות.
תזכורת:
ברנס הודה ברצח רחל הלר. ולא רק שהוא הודה, הוא מסר - בכתב ידו הוא - גירסה מלאה כיצד ביצע את המעשה וכו' וכו'.
כל נסיונותיו של ברנס לטעון לחפותו - לרבות בבית המשפט העליון ובבקשות למשפט חוזר - נתקלו בקיר הזה האומר שהוא מסר גירסה כתובה בכתב ידו.
והנה, במצב חסר הסיכויים הזה נרתמו כמה אנשים - בראשם נצ"מ בדימוס עזרא גולדברג - ופעלו כלובי לכל דבר, תוך הפעלה בלתי נלאית של התקשורת.

אשר ליחסי תקשורת בית המשפט - אם אומר שבכוחה של התקשורת להכתיב, במקרים מסויימים, פסקי דין לבית המשפט, לא אגזים. הכוונה בדר"כ לאותם מקרים שלסוגיה מסויימת יש פנים לכאן ולכאן.

בעניין זה מי לנו יותר מהשופט אהרן ברק שבאחד מפסקי הדין שלו כתב כי:

"אפשרות סבירה להשפעה על ההליך השיפוטי קיימת גם במקום שהמשפט מתנהל על-ידי שופט מקצועי. אמת, אפשרות ההשפעה על שופט מקצועי קטנה מאפשרות השפעה על שופט הדיוט, אך גם שופט מקצועי אינו אלא בשר ודם. "אין צידוק להשליה כאילו מנגנון השיפוט הוא מכונה מדוייקת, אשר תמורת ראיה קבילה שסופקה לה, עשויה להמציא את המסקנה העובדתית הנכונה המתבקשת מן הראיות, וזו בלבד"... אמת, השופט המקצועי יודע ליצור חיץ בינו לבין פרסומים אלה, אך חיץ זה לא תמיד הוא בלתי חדיר. דווקא כוחה והשפעתה של העיתונות, שהם מברכותיה של הדמוקרטיה, עומדים לה לרועץ בשל האפשרות הסבירה שהיא יוצרת לעתים להשפעה על שיקול הדעת השיפוטי. השפעה זו פועלת לעתים באופן מודע על השופט. לעתים השפעתה בלתי מודעת"

עד כאן דברי השופט ברק.

אשר לשאלה אם ברנס ביצע או לא ביצע את המעשה:
אני אישית אינני מסוגל להגיע להערכה מה "באמת" קרה - אם הוא זה שעשה את מה שעשה או מישהו אחר.
אבל, למען האמת, השאלה העובדתית הזו איננה רלוונטית. מה שחשוב הוא אם יש ראיות קבילות להרשיעו.

השופטת דורנר, שהחליטה לקיים משפט חוזר לברנס, אומרת כי:

"איני בטוחה עוד כלל ועיקר באשמתו או בחפותו של ברנס. אפשר שהמית את רחל הלר, אפשר שלא. בסופה של פרשה זו רק דבר אחד ברור לי - בהליך הרשעתו של ברנס נפלו פגמים חמורים. שוכנעתי, כי בפגמים אלו, הרובצים לפתחה של המדינה, בצירוף האפשרות כי מודעות להם הייתה משנה את תוצאות משפטו של ברנס, די כדי להורות על קיום משפט חוזר".

המשמעות המעשית של ההחלטה לקיים משפט חוזר הינה ביטול ההרשעה וניהול ההליך מחדש.
ובהליך המחודש תיאלץ התביעה לנפות ממסכת ראיותיה את הראיות הפגומות ולהביא רק ראיות כשרות.

כיוון שהראיות הפגומות הן אלו שהביאו להרשעתו של ברנס בפעם הראשונה - סביר מאד שברנס ייצא זכאי במשפט החוזר.

הפרקליטות רוצה להימנע ממצב שכזה שיביא לזיכוי פוזיטיבי של ברנס, ולכן היא שוקלת למשוך - כלומר לבטל - את כתב האישום.

ברנס - כך על פי התקשורת - מתעקש לקיים משפט ולהיות מזוכה פוזיטיבית.

בקיצור, הסיפור טרם נגמר (וגם כאן התקשורת יכולה להשפיע).
הצורך ב''איזון'' 85865
יפה ומאלף - אבל אני נאלצת שוב לערוך חלוקה לשניים. תפקידה של התקשורת בהבאת גרסתו של הנאשם/חשוד חשוב במקרים כמו של ברנס (או כמו של רוצחי דני כץ), שבהם היה פסול בעצם הבאת הראיות, או בדרך החקירה, או בהליכי המשפט.

אבל הבאת גרסתו של הנאשם/חשוד *בפני עצמה*, כהתגוננות על עצם ההאשמה בביצוע המעשה, אין לה ערך משפטי, ואינה עוזרת להגיע לאמת. ופעמים רבות היא אף מטה את הלך הרוח בציבור לכיוונים פופוליסטיים. אני לא אומרת שעקרונית אין להביא את גרסאות החשודים לידיעת הציבור, זה תלוי בכל מקרה ומקרה. את הגרסה של אריה דרעי למשל היה מעניין לשמוע. גם את זו של נמרודי. גם את זו של אבישי רביב. אבל מה זה עוזר לעצם הקביעה המשפטית שהנאשמים עשו את המעשים שבהם הואשמו? ‏1 גם במקרה של ברנס לא ברורה חפותו או אשמתו, והעובדה שהוא עשוי לצאת זכאי היא נגזרת של פרוצדורות משפטיות. אין בין זה ובין השאלה "עשה או לא עשה" ולא כלום. אם אתה אומר שחשוב לשמוע מה אומר החשוד, זה יותר מעניין מחשוב.

וכמובן, יהיו כאלה שללא קשר לעובדות, יצדדו בצד אחד - "הוא זכאי".

1 לגבי רביב אני מבינה שאשמתו עדיין לא נקבעה משפטית.
הצורך ב''איזון'' 86333
צר לי על האיחור בתגובה.
תפקידה של התקשורת, כפי שאני מבין אותו, איננו להביא גירסת צד זה או אחר לידיעת הציבור על מנת ש"יראה הציבור וישפוט".
תפקיד השפיטה וההכרעה צריך להישאר בידי בית המשפט.
תפקידה של התקשורת, בהקשר שלנו, הינו לפקח על מערכת המשפט בכללותה - לרבות על בית המשפט - כדי לשפר את הסיכויים להליך הוגן.

השופט האמריקני (והיהודי) ברנדייס אמר בתחילת המאה שעברה כי "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר". הדבר תקף במלואו גם לגבי אורח תפקודה של מערכת המשפט.

והדרך לפיקוח ראוי על מערכת המשפט חייבת - ממש חייבת - להביא גם את הסיפור של הצד השני - הוא הנאשם (בין אם התייחסותו לעצם ביצוע העבירה או הדרך בה טופל בחקירה או שניהם).
ושוב: לא על מנת שנשפוט היכן מונחת האמת אלא כדי לדרבן את מערכת המשפט לקיים הליך הוגן כראוי למדינה דמוקרטית ושומרת חוק.

הסיפור הבא ידבר, לעניין זה, בעד עצמו:

בתחילת שנות השמונים ארע באזור חיפה רצח מזעזע של נער בשם ישראל נולמן ז"ל, שנרצח אגב תקיפתו המינית.

אדם בשם משה עזריה נעצר כחשוד ברצח, הודה בו ונידון למאסר עולם.

עזריה זה - שאובחן רפואית כמי שנמצא על גבול הפיגור השכלי - טען שהוא לא ביצע את הרצח וכי ההודאה חולצה ממנו באלימות וכו' וכו'.

כעבור כ- 15 שנים, בעוד עזריה מרצה את עונשו, הוגשה בשמו בקשה למשפט חוזר.

נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק דן בבקשה ודחה אותה בפסק דין מנומק שנראה על פניו משכנע למדי.

לאחר ובעקבות פסק הדין של ברק נכנס לתמונה הפרופסור למשפטים מרדכי קרמניצר, שמומחיותו בתחום המשפט הפלילי.
פרופ' קרמניצר נכנס לעובי הקורה ובחן את התיק ביסודיות - על כל המסמכים והמוצגים שבו.

בתום הבדיקה פירסם פרופ' קרמניצר מאמר ארוך (למעלה מ- 100 עמודים) על מה שראו עיניו.

נתגלתה תמונה מחרידה.

ויודגש: התמונה מחרידה לא משום שהרוצח הושם בכלא בהליך בלתי הוגן. התמונה מחרידה משום שאין ספור עובדות ממשיות בממצאיו של פרופ' קרמניצר מעידות שמשה עזריה המסכן יושב ונמק בכלא על לא עוול בכפו.

פרופ' קרמניצר מתאר כיצד שובש ההליך המשפטי שהביא להרשעתו של עזריה ולהשלכתו לבית הסוהר.

ויותר מכך וזה המדאיג באמת: פרופ' קרמניצר מאשים חזיתית את השופט ברק על שבסרובו לאפשר משפט חוזר - למרות הנימוקים כבדי המשקל והזועקים לשמים - בסרובו זה חבר השופט ברק למעשיהם של המשטרה/פרקליטות.

ממאמרו של פרופ' קרמניצר עולות האשמות קשות ביותר - חסרות תקדים כמדומני - כנגד פסק דינו של השופט ברק.
פרופ' קרמניצר מאשים את ברק לא רק בכך שקבע בפסק דינו קביעות משפטיות מופרכות: ממאמרו של פרופ' קרמניצר עולות בבירור האשמות קשות כלפי *יושרו* של ברק.

סוגריים: בשנים האחרונות מדברים נכבדות בפרופ' קרמניצר כמועמד לשופט בבית המשפט העליון. ברור שמאמר שכזה כנגד נשיא בית המשפט העליון מרחיק - אם לא מאיין כליל - את סיכוייו של קרמניצר.
ואם למרות זאת החליט קרמניצר לפרסם את המאמר - הדבר אומר דרשני.

אבל נחזור לסיפורו של עזריה:

אמרנו, אם כן, שמאמרו של פרופ' קרמניצר רווי בעובדות המצביעות על חפותו של עזריה.

כדי לסבר את האוזן כדאי להביא דוגמא אחת מהמאמר:

בעקבות גילוי ה- D.N.A , ובעוד עזריה יושב בכלא, פנה עורך דינו אל הפרקליטות/משטרה בבקשה לאפשר בדיקת הפריטים שנמצאו על גופתו של ישראל נולמן ז"ל ולהשוותם ל- D.N.A של עזריה.
אמרנו כבר שהשוואת D.N.A מהווה ראייה חותכת לחפותו או אשמתו של אדם.
חשוב להדגיש: הבקשה לערוך את הבדיקה באה מצד הרוצח - דבר שהוא, כשלעצמו, מלמד משהו על חפותו.
בעקבות הפנייה לפרקליטות החלה התכתבות מייגעת (כמתואר במאמרו של קרמניצר), רצופת התחמקויות, שארכה כשנתיים - עד שבסופו של דבר הודיעה הפרקליטות שאין באפשרותה לקיים הבדיקה כיוון שהפריטים המבוקשים בוערו עקב טעות.
יודגש: על פי החוק, פריטים של תיק רצח חייבים להישמר *לצמיתות* ואסור לבערם בשום אופן.

ומה אומר השופט ברק על ההשתלשלות לעיל ? הוא אומר שביעור הפריטים זה באמת לא בסדר, אבל כיוון שהפריטים אינם ולא ניתן לבדקם, הרי שהדבר פועל לחובתו ולזכותו של עזריה באותה מידה.
ברק לא מוכן להסיק מכך דבר לזכותו של עזריה - ואפילו עזריה הוא זה שיזם וביקש את הבדיקה, והפריטים בוערו על ידי הצד שממול (הפרקליטות) בנסיבות שתוארו לעיל.

הערה: בתגובה קודמת סיפרתי שפריטי ה- D.N.A בעניינו של עמוס ברנס נעלמו אף הם באורח מסתורי. השופט דורנר, שכזכור החליטה לקיים משפט חוזר לברנס, השתיתה את החלטתה לקיים משפט חוזר, בין היתר, על היעלמות ה- D.N.A.

נחזור אל המאמר של קרמניצר:
פרופ' קרמניצר מביא במאמרו כמה וכמה דוגמאות לשערוריה שנוהלה בעניינו של עזריה ולכך שהשופט ברק עוצם עין נוכח הדברים החמורים המתגלים שם.

מניעיו של השופט ברק ברורים: האנשים שטיפלו בתיק עזריה מכהנים עדיין בתפקידיהם (שלא כמו אצל ברנס) ופתיחת התיק עלולה לגרום למצב שייצא מכלל שליטה.

התקשורת לא טיפלה במאמרו של פרופ' קרמניצר (למרות שמשום מה המאמר הזה נראה לי חשוב יותר מה"יציאות" של הרבובדיה).
(למיטב ידיעתי, רק העיתונאי תום שגב התייחס למאמר ב"הארץ", ולמרות שתום שגב איננו עיתונאי הנוטה לצאת מגדרו, הוא אמר שהמדובר ב"מאמר חובה").

ומדוע התקשורת איננה מטפלת כראוי במאמר ? נראה כי כיוון שפרופ' קרמניצר מעניק במאמרו בעיטה הגונה בישבנה של הפרה הקדושה הקרוייה "מערכת המשפט", אין התקשורת בשלה עדיין לדון בכך - במיוחד כשהשופט ברק יוצא רע מאד מהעניין.

ומה קרה לעזריה ?

מצבו הנפשי הידרדר עד שכעבור שבע עשרה שנה - ולאחר קציבת העונש וניכוי שליש - הוא שוחרר לאישפוז במוסד פסיכיאטרי וכעבור זמן שוחרר לביתו.

היש סיכוי לקיים לעזריה מתי שהוא משפט חוזר ?
עמוס ברנס זכה למשפט חוזר לאחר הבקשה הרביעית.
יחד עם זאת - ומעבר למכשלות המשפטיות - סיכוייו של עזריה קלושים כיוון שהמדובר הפעם בעימות עם פסק דין של ברק. הרבה יוקרה מונחת כאן על כף המאזניים.
נוסף לכך, לעזריה - שלא כמו לברנס - אין לובי והוא לא נראה טוב בטלוויזיה.

אסור - בשום אופן - להתפתות ולהניח שמקרה עזריה הינו ארוע נקודתי. המדובר בסמפטום שתוקף את המערכת הזו פעם אחר פעם.

ומה המסקנה מכל מה שסופר עד כאן ?

שהתקשורת, לא רק שהיא צריכה לפקח על מערכת המשפט - לרבות על בית המשפט - אלא שהיא חייבת ממש "לשבת להם על הווריד".
הצורך ב''איזון'' 86342
היכן פורסם מאמרו של קרמניצר?
הצורך ב''איזון'' 86403
המאמר פורסם בכתב העת "עלי משפט" של המכללה למשפטים ברמת גן – מהדורת נובמבר 1999.

שם המאמר: "המשפט החוזר – מציאות או חלום ? על תבוסתו של הצדק בהתמודדות עם כלל סופיות הדיון".

תוכל, לדעתי, למצוא את כתב העת בכל ספריה של פקולטה למשפטים.
אם אינך מזדמן לאוניברסיטה, תוכל למצוא את כתב העת באגף הספרות המשפטית של הספריה ב"בית אריאלה" בת"א (שם אני עיינתי במאמר לפני כשנה לצורך כלשהו).
הצורך ב''איזון'' 101841
אשר,
בהמשך לסיפור ה-DNA:


חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים