בתשובה לדף-נע, 21/08/00 8:59
אצטלה נאה 8552
יפה.
כמה טוב שאפשר לכסות את העינים, לסתום את האוזניים ולקינוח לכסות את הכל תחת גלימתה של "חוסר הוודאות".
כיצד את כן מוכנה לעזור, לתרום..?
אם גם גופים מוכרים ואמינים (שמבקר המדינה בודק אותם) לא קונים את אמונך, אולי תתנדבי, למשל, בדור שלום או במתנ"ס הקרוב..?
אבל אלו שלא תורמים כי זה-לא-התפקיד-שלהם, וגם כי לא-יודעים-לאיפה-הולך-הכסף, גם לא טורחים למצוא קצת פנאי כדי לעשות משהו.
אם כל אחד שמצבו טפה יותר טוב היה מקדיש שעה בשבוע, לא יותר, לעזרה לזולת... אם הרוב הדומם המאסיבי היה בא לידי ביטוי..
אזי היינו מגיעים לארץ המובטחת וחיים במפורש בעולם טוב יותר.
ההתנשאות האמיתית 8557
אם אתה שואל עליי עצמי, הרי שחלק מהעשיה הוא לא לדבר על זה. אני יכולה לספר לך על בחור ששכב על שמיכה מרופטת בבלואים וקרעים ושיער מדובלל, עם קרטון ענק על פיו חצי גופו השמאלי משותק. הוא ביקש תרומות. אחרי כמה שעות, כשבא הערב, קם (על שתי רגליו) וקיפל את השמיכה (בשתי ידיו) - וספר ת'כסף.
יש לי עוד הרבה דוגמאות (מישהי זקנה שקנתה בכסף בירה).
במקור, מה שניסיתי לאמר הוא שלא יוצאים מזה אם מתחילים לחפש "מוסד מוכר" כדי לדעת לאן הולך הכסף.
אתה רוצה לתת? לך לחנות הקרובה ותקנה לו סנדוויץ'. לך תקנה לו מרק בחורף. תביא לו שמיכה. אל תזרוק לו שני שקלים לקופסא ותמלמל במבע צדקני "עשיתי משהו למען הארץ המובטחת".
אני לא יכולה לאמר שאני צדיקה גדולה. אבל חלק מהחזון לחברה טובה יותר הוא גם להפסיק להאשים ולתקוף כל הזמן. תנשום עמוק, תספור עד עשר, ותנסה לחשוב על זה כרעיון, לא כמעשה. אם אין לי ברירה, כן - אני אתרום לאגודה, כי אין לי דרך אחרת להגיע לאנשים שצריכים, או שאין לי זמן, או - לשיטתך - אני מפונקת ואדישה. אבל זה לא משנה את דעתי שזה פתרון *מאוד* לא אידיאלי.
ההתחמקות האמיתית 8562
1. כפי שכתבתי קודם, אני *נגד* קבצני הרחוב, ולהם אני לא עוזר באגורה שחוקה. לאבא של חבר שלי היה דוכן שווארמה, והוא סיפר איך בא אליו פעם קבצן בלוי, מרופט וכו', שהזמין אצלו מנה. להפתעו הוא שלף מסחבותיו שלוש צנצנות, אחת מלאה במטבעות של 10 ש"ח, השניה בחמש ואחד ש"ח והשלישית במטבעות הזהובים. האבא של החבר אמר לו שהוא לא מוכן לקחת כסף של שנה שלמה בשביל מנת שווארמה, והקבצן סיפר לו שאת כל זה הוא עשה רק היום...
וגם המשטרה עצרה כמה פעמים בת"א כאלה שעוברים ממכונית למכונית ומבקשים נדבות, מכיוון שהם הרויחו סכומים אסטרונומים ( 300 ש"ח ביום ויותר!). ושוב - לכאלו אני גם לא אקנה מרק כדי להשקיט את מצפוני.
2. ושוב, לא על אלו אני מדבר.
תנשמי, תספרי עד עשר ותעני על הצעה שלי: להתנדב בסך הכל שעה אחת בשבוע...בלי חשש לאיפה הולך הכסף.
ולמה פתאום את כן מוכנה לתרום לעמותות ("אם אין לי ברירה" ??).
מחכה לתשובה.
מצטערת, עצבנת אותי 8568
אתה שואל לדעתי? אני רואה את הדרגה הכי גבוהה ביכולת לתת לאורך זמן, לתת מעצמך למישהו ולשפר לו קצת את החיים - לא משהו זמני, לרגע. אתה יכול?
אם אי אפשר, תנסה באמת להתנדב לשעה בשבוע.
אבל כל זה בגלל שכסף הוא לא תמיד פתרון.
ועוד בעיה, אם כבר עסקינן.. מה עם אנשים שצריכים כסף, אבל מוציאים אותו על הדברים "הלא נכונים" - תלך ותגיד להם על מה להוציא את התרומה שלך?..
ואיפה אתה מציע לי להתנדב?
אחד האנשים הכי קרובים אליי בעשר השנים האחרונות בערך היא בחורה עיוורת, מדהימה, שכשדחפו לה מטבעות ליד באוטובוס, אמרה שהיא מקבלת רק ירוקים. היא אומרת שהעיוורון הפיזי (איך לנקות את הבית, איך למצוא רחוב, איך לחפש קופסאת שימורים או לדחוף עגלה בסופר, וכו' וכו') - עליו ניתן להתגבר. אבל העיוורון החברתי - כמו שהיא קוראת לו - הוא הבעיה האמיתית: זה שמישהו מוכן לעשות טובה ולהקפיץ אותך לאנשהו, אבל לא נעים לו להיגרר איתך כשהוא הולך עם החבר'ה; זה שאנשים אומרים לך שאתה מסכן כל הזמן; זה שמישהו מסרב להכניס אותה לסדנא כי "מי ירצה להיות בן זוג של בחורה עיוורת".
יש לך רעיון איך "לתרום" לנושא הזה?..
אם כן, אני ממש אשמח, כי בעשר השנים האלה אני רק פחות ופחות מוצאת תשובה לזה.
בלי עצבים... 8580
...כי אנחנו מסכימים.
אני *לא* תורם לקבצנים, וזה נכון שבאמת אני לא יודע מה הם יעשו עם הכסף. מעטים הן השנים בהן לא התנדבתי. ביסודי-חטיבה חנכתי ילד מבית הרוס, והייתי לו אח גדול שלא היה לו. בתיכון הדרכתי קבוצה בהתנדבות בחוגי סיור של חברה' חצי זרוקים, חלקם עם תיקים במשטרה (בני 14!). נפגשתי איתם מעבר למסגרת השעות המקובלת, באתי בביתם והם בביתי. ליוותי אותם עד הגיוס וגם עכשיו אנחנו בקשר. בצבא היו לי כמה חיילים עם בעיות, ולמרות שבכל המקרים הייתה לי הזכות להעיף אותם מהצוות על רקע זה, נאבקתי על כל אחד שרצה להישאר.
חזרתי לארץ לא מזמן, אחרי הטיול שאחרי. יצרתי קשר עם דור שלום ואני מתכון להתחיל להתנדב במסגרתם, יותר משעה בשבוע.
בנוגע לנכות החברתית - היא לא של חברתך אלא של החברה בה היא חיה. בדיוק לשם כך כתבתי את שכתבתי. כדי להראות ש"אנחנו" בתור ציבור חילוני מפשלים ובגדול. יונים במילותינו וניצים בהילכותינו.
תבורכי את בפועליך, מי יתן וירבו כמותיך.
נ.ב
ובנוגע לתרומות למוסדות - שם אוכל להיות בטוח (יחסית) לאיפה הולך הכסף. האידאל שכל אחד ישתדל לתרום בשתי הצורות - תרומה והתנדבות. אין כסף ורוצה לעזור - יתנדב. יש כסף ואין זמן - שיתרום. הדרך הראשונה עליונה בעיני, מכיוון שבה יש גם את הערך המוסף של המגע האנושי, שהוא המזור לנכות החברתית (לעיוורון החברתי בפי חברתך).
ושוב - אני לא רואה מחלוקת ביננו אם כך. ואם עלבתי - אני מתנצל.
אי הבנה 8586
מה שעצבן אותי היתה הגישה של לתקוף אחרים ולהתלונן על הציבור והאווירה שיש בו. אני מאוד שמחה לדעת שאתה עושה דברים בכיוון שאתה מטיף לו, ואגב, אני מרגישה מאוד קטנה מול הדברים האלה. אני לא חושבת ש"פועלי" מופלא במיוחד, התנדבתי פחות ממך, ובאשר לחברה שלי - זה מה שהיא. אם היא היתה אדם אחר, סביר להניח שלא הייתי נשארת כל כך הרבה שנים. מה תגיד לבעלה?
ועוד אגב, כשהיא מדברת על נכות חברתית היא אומרת בדיוק מה ש"תיקנת" אותי לגביו: שזו החברה שאי אפשר לנצח אותה; את הנכות עוד אפשר. גם כשקשה.
בתור חברה אני לא יודעת אם אני יותר נותנת מעצמי או מקבלת - כמה אנשים אתה מכיר שמכירים שפה ועולם אחר לגמרי, שיכלו לראות איך קבוצה שלמה של עוורים לומדת ללכת עם כלב נחיה, או איך עיוור לומד מסלול עם מקל או ללכת בעיר. לך תסביר לאנשים שללכת עם מישהו כשהוא צריך לקנות שמפו - זה כל אחד יכול לעשות. מה שהיא נותנת לי, כל הזמן, זה הרבה יותר נדיר, ומיוחד. החברה נכה מרצון גם בזה שהיא מגבילה לעצמה את העולם. הראיה מצומצמת יותר ככל שקטגוריות זרות רחוקות מאיתנו.
אז לא נעלבתי ממך, לא אישית. עצבן אותי הטון - גם למי שמקדיש את חייו לתרום לאחרים אין זכות לבקר אחרים. לא בצורה כזאת. ("עשיתי - תעשו גם אתם").
ובאשר למוסדות - שוב: אז המשרד של המנהל יהיה מרוהט, ויהיו בו מקרר ומכונת קפוצ'ינו, והחבר'ה בחדרים יקבלו לחם צר ומים לחץ וכו'. ובקיצור, לא שכנעת אותי, ואנחנו עדיין לא ממש מסכימים!

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים