בתשובה לדף-נע, 21/08/00 10:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
1. כפי שכתבתי קודם, אני *נגד* קבצני הרחוב, ולהם אני לא עוזר באגורה שחוקה. לאבא של חבר שלי היה דוכן שווארמה, והוא סיפר איך בא אליו פעם קבצן בלוי, מרופט וכו', שהזמין אצלו מנה. להפתעו הוא שלף מסחבותיו שלוש צנצנות, אחת מלאה במטבעות של 10 ש"ח, השניה בחמש ואחד ש"ח והשלישית במטבעות הזהובים. האבא של החבר אמר לו שהוא לא מוכן לקחת כסף של שנה שלמה בשביל מנת שווארמה, והקבצן סיפר לו שאת כל זה הוא עשה רק היום... וגם המשטרה עצרה כמה פעמים בת"א כאלה שעוברים ממכונית למכונית ומבקשים נדבות, מכיוון שהם הרויחו סכומים אסטרונומים ( 300 ש"ח ביום ויותר!). ושוב - לכאלו אני גם לא אקנה מרק כדי להשקיט את מצפוני. 2. ושוב, לא על אלו אני מדבר. תנשמי, תספרי עד עשר ותעני על הצעה שלי: להתנדב בסך הכל שעה אחת בשבוע...בלי חשש לאיפה הולך הכסף. ולמה פתאום את כן מוכנה לתרום לעמותות ("אם אין לי ברירה" ??). מחכה לתשובה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה שואל לדעתי? אני רואה את הדרגה הכי גבוהה ביכולת לתת לאורך זמן, לתת מעצמך למישהו ולשפר לו קצת את החיים - לא משהו זמני, לרגע. אתה יכול? אם אי אפשר, תנסה באמת להתנדב לשעה בשבוע. אבל כל זה בגלל שכסף הוא לא תמיד פתרון. ועוד בעיה, אם כבר עסקינן.. מה עם אנשים שצריכים כסף, אבל מוציאים אותו על הדברים "הלא נכונים" - תלך ותגיד להם על מה להוציא את התרומה שלך?.. ואיפה אתה מציע לי להתנדב? אחד האנשים הכי קרובים אליי בעשר השנים האחרונות בערך היא בחורה עיוורת, מדהימה, שכשדחפו לה מטבעות ליד באוטובוס, אמרה שהיא מקבלת רק ירוקים. היא אומרת שהעיוורון הפיזי (איך לנקות את הבית, איך למצוא רחוב, איך לחפש קופסאת שימורים או לדחוף עגלה בסופר, וכו' וכו') - עליו ניתן להתגבר. אבל העיוורון החברתי - כמו שהיא קוראת לו - הוא הבעיה האמיתית: זה שמישהו מוכן לעשות טובה ולהקפיץ אותך לאנשהו, אבל לא נעים לו להיגרר איתך כשהוא הולך עם החבר'ה; זה שאנשים אומרים לך שאתה מסכן כל הזמן; זה שמישהו מסרב להכניס אותה לסדנא כי "מי ירצה להיות בן זוג של בחורה עיוורת". יש לך רעיון איך "לתרום" לנושא הזה?.. אם כן, אני ממש אשמח, כי בעשר השנים האלה אני רק פחות ופחות מוצאת תשובה לזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...כי אנחנו מסכימים. אני *לא* תורם לקבצנים, וזה נכון שבאמת אני לא יודע מה הם יעשו עם הכסף. מעטים הן השנים בהן לא התנדבתי. ביסודי-חטיבה חנכתי ילד מבית הרוס, והייתי לו אח גדול שלא היה לו. בתיכון הדרכתי קבוצה בהתנדבות בחוגי סיור של חברה' חצי זרוקים, חלקם עם תיקים במשטרה (בני 14!). נפגשתי איתם מעבר למסגרת השעות המקובלת, באתי בביתם והם בביתי. ליוותי אותם עד הגיוס וגם עכשיו אנחנו בקשר. בצבא היו לי כמה חיילים עם בעיות, ולמרות שבכל המקרים הייתה לי הזכות להעיף אותם מהצוות על רקע זה, נאבקתי על כל אחד שרצה להישאר. חזרתי לארץ לא מזמן, אחרי הטיול שאחרי. יצרתי קשר עם דור שלום ואני מתכון להתחיל להתנדב במסגרתם, יותר משעה בשבוע. בנוגע לנכות החברתית - היא לא של חברתך אלא של החברה בה היא חיה. בדיוק לשם כך כתבתי את שכתבתי. כדי להראות ש"אנחנו" בתור ציבור חילוני מפשלים ובגדול. יונים במילותינו וניצים בהילכותינו. תבורכי את בפועליך, מי יתן וירבו כמותיך. נ.ב ובנוגע לתרומות למוסדות - שם אוכל להיות בטוח (יחסית) לאיפה הולך הכסף. האידאל שכל אחד ישתדל לתרום בשתי הצורות - תרומה והתנדבות. אין כסף ורוצה לעזור - יתנדב. יש כסף ואין זמן - שיתרום. הדרך הראשונה עליונה בעיני, מכיוון שבה יש גם את הערך המוסף של המגע האנושי, שהוא המזור לנכות החברתית (לעיוורון החברתי בפי חברתך). ושוב - אני לא רואה מחלוקת ביננו אם כך. ואם עלבתי - אני מתנצל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שעצבן אותי היתה הגישה של לתקוף אחרים ולהתלונן על הציבור והאווירה שיש בו. אני מאוד שמחה לדעת שאתה עושה דברים בכיוון שאתה מטיף לו, ואגב, אני מרגישה מאוד קטנה מול הדברים האלה. אני לא חושבת ש"פועלי" מופלא במיוחד, התנדבתי פחות ממך, ובאשר לחברה שלי - זה מה שהיא. אם היא היתה אדם אחר, סביר להניח שלא הייתי נשארת כל כך הרבה שנים. מה תגיד לבעלה? ועוד אגב, כשהיא מדברת על נכות חברתית היא אומרת בדיוק מה ש"תיקנת" אותי לגביו: שזו החברה שאי אפשר לנצח אותה; את הנכות עוד אפשר. גם כשקשה. בתור חברה אני לא יודעת אם אני יותר נותנת מעצמי או מקבלת - כמה אנשים אתה מכיר שמכירים שפה ועולם אחר לגמרי, שיכלו לראות איך קבוצה שלמה של עוורים לומדת ללכת עם כלב נחיה, או איך עיוור לומד מסלול עם מקל או ללכת בעיר. לך תסביר לאנשים שללכת עם מישהו כשהוא צריך לקנות שמפו - זה כל אחד יכול לעשות. מה שהיא נותנת לי, כל הזמן, זה הרבה יותר נדיר, ומיוחד. החברה נכה מרצון גם בזה שהיא מגבילה לעצמה את העולם. הראיה מצומצמת יותר ככל שקטגוריות זרות רחוקות מאיתנו. אז לא נעלבתי ממך, לא אישית. עצבן אותי הטון - גם למי שמקדיש את חייו לתרום לאחרים אין זכות לבקר אחרים. לא בצורה כזאת. ("עשיתי - תעשו גם אתם"). ובאשר למוסדות - שוב: אז המשרד של המנהל יהיה מרוהט, ויהיו בו מקרר ומכונת קפוצ'ינו, והחבר'ה בחדרים יקבלו לחם צר ומים לחץ וכו'. ובקיצור, לא שכנעת אותי, ואנחנו עדיין לא ממש מסכימים! |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |