בתשובה לאלכסנדר מאן, 21/08/00 3:02
 |
|
 |
||
|
||||
 |
העניין פה הוא לא כספי כי אם חינוכי. החופש הגדול במדינת ישראל הוא של חודשיים וחצי, וההנאה של 80 אחוז מהילדים 80 אחוז מהזמן מסתכמת בבהייה במסכים מרצדים, שאינם עולים בקנה אחד עם שלל הפעילויות הגופניות שהזכרת. דווקא עבודה, אמנם לא בכבישי גוש דן, היא זו שתאפשר להם לנשום מעט אוויר צח בד בבד עם הרגלים מועילים לחיים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי מה חינוכי כאן לכפות עלי (לפעמים ממש באלימות) שירות שהוא יותר מלא רצוי לי, להעמדיני במבוכה ששילמתי לאלה שלכלכו לי את המכונית. וכששילמתי עודדתי אותם לחזור ולעשות זאת במשנה מרץ. שילדים יעבדו בחופש הגדול זה מבורך ואחלה, אבל את הטפילות הזו שטות היא לקשור למצוקות, התנדבויות חברתיות ותרומות חינוכיות. זה עונש עבורי שכופים עלי שירות לא רצוי, תוך סיכון שלי ושלהם. והאמצאה החדשה! ילדים בשירות הטפילים/הקבצניות/ים. שתהיה מצוקתם כל שתהיה להחזיק ילד קטן על הכתפיים בשיא החום בצמתים, זה לא אנושי ממש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נעלמה מעיניך הסתייגותי הברורה מעבודה מהסוג המתואר בכתבה (''אמנם לא בכבישי גוש דן''). התייחסותי היתה עקרונית לעניין עבודת ילדים, בעבודות ראויות וחינוכיות כמובן. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |