בתשובה ללוגי גרסקו, 24/08/02 21:05
אני חוזר שוב: 87422
1. כולם, עד האחרון שבהם, מחפשים קוהרנטיות אם ברצונם להבין. קוהרנטיות היא תנאי להבנה אם אינה ההבנה עצמה. לסווג את המידע לתוך קטגוריות מוגדרות ולהגדיר את הקשר ביניהן: רצף זמן, עלילה, דמיון ושוני - זהו התנאי הראשוני לקליטת המידע. כל אחד שקולט מידע ומנסה להבינו מחפש קוהרנטיות מסוג כלשהו. אם אתה רוצה הוכחה, תביא לי כל ניתוח של כל דבר שהוא ואני אראה לך שיש בו חתירה לקוהרנטיות. מתוך ניתוח השיפוטים שלך עצמך אני אוכיח לך שגם אתה שואף לקוהרנטיות.

2. אחדות העלילה, שקיימת או אינה קיימת בסרטיו של לינץ', אינה קוהרנטיות אלא רק סוג של קוהרנטיות. סרט חסר עלילה אחדותית או חסר עלילה בכלל אינו בהכרח חסר קוהרנטיות. ישנם פיצויים אחרים. זה, לפי חלק מן הדעות, ההבדל בין היצירה המודרנית לקודמת לה: רמת האחדות של העלילה, סוג אחר של קוהרנטיות. לא חסרות יצירות בעלות עלילה רופפת. זרם התודעה למשל, אולם יש להם גורמים אחרים המקנים קוהרנטיות. כלומר סוגים אחרים של סיווג לקטגוריות ולמציאת הקשר ביניהן.

מכאן שננסח מחדש את הטענות: 1) כל בני האדם שואפים לקוהרנטיות 2) קוהרנטיות תספק הסבר מספק לשינויים בעלילה ותשלים פערים. - עד כאן תחום המחקר הניתן להוכחה.
3) החלפת הדרך אינה מקבלת הסבר סיפורי מספיק - או, זו הנקודה. פה כבר חרגנו מתחום המחקר לתחום הביקורת. לדעתי הסרט אינו מספק הסברים ראויים ולדעת אחרים כן. פה זה כבר יותר עניין של טעם ושל קונבנציות ושל דרישה של הקורא. מה שחשוב מבחינת המחקר הוא ששנינו שותפים לכך שישנו קו עלילתי ושנינו מבחינים בו. חוזק וחולשה של הקו - זה כבר עניין אישי יותר. אני ביססתי את ביקורתי על מחקר. הצעד הנוסף שעשיתי הוא כבר עניין של ביקורת אישית. לי זה די ברור, אני לא מבין איך מישהו יכול לחשוב שאני מבקר בצורה אובייקטיבית - אז זו לא הייתה ביקורת כלל אלא הוכחה.

צריך להבין שמחקר הספרות אינו נשען על דעות אלא על הכללות. לוקחים בחשבון דברים שהם משותפים כמו תכונות קוגניטיביות או קונבנציות של ספרות או של קולנוע ועליהם נשענים. הקורא הוא הפשטה של כלל הקוראים ונשפט כאיזה מימוש מקסימלי של הטקסט, מה שנקרא "הקורא האידיאלי". הביקורת היא כבר שונה כי היא לא מדברת על תכונות של הטקסט ושל הקורא אלא על איכותן ופה כמובן ניתן להיחלק.
אחת הטענות היא שגם אם אדם לא ראה בטקסט מה שאני ראיתי הוא יהיה מסוגל לקבל את הצעתי משום שאנו חולקים את אותו בסיס של יכולת הבנת טקסטים. זו טענה אשר כאן לא עומדת במבחן בכך שאתם לא מסכימים איתי. גם אני לא ממש מסכים עם הטענה הזו ואני אצטרך לשאול מישהו בעניין בהזדמנות. טענה אחרת היא שכשירות ספרותית - היכולת להפעיל סט של קונבנציות - היא נלמדת ומשתכללת. אז מה זה שווה בעצם? אם זה דבר נלמד אז תמיד נוכל לומר שמי שלא אהב יצירה זה משום שהוא לא מספיק משוכלל או יודע או להפך. זו עוד טענה שאני לא מבין.
הפתרון שאני מוצא לכך והוא די דחוק, הוא שהכוונה למחקר מבני ולא לביקורת. בדרך כלל בעניין זיהוי מבנים בטקסט. אין מחלוקת אלא רק בעניין משמעותם או איכותם, כלומר בעניין הפרשנות והביקורת שאליה אין המחקר מתייחס. אני צריך לברר את הענין.

דרך אגב, דובר פה על דקונסטרוקציה - אז היא למשל כופרת בקונבנציות וטוענת שהכול פתוח, אין בסיס משותף. טענה שלדעתי אינה נכונה וניתנת להוכחה בקלות. מישהו פה חשב שמה שכתוב כאן למעלה זה תווים של שיר או סיפור אגדה? מישהו חיבר את כל הפערים בין המסמנים למסומנים לכלל כאוס אחד גדול ובלתי מובן? מעניין למה לא. כי... (כולם ביחד):
הקורא מחפש קוהרנטיות ולא ברדק.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים