בתשובה לאפרת, 04/09/02 1:29
בתי חולים פסיכיאטריים 89492
בעצם אני מסכימה איתך על הרבה יותר ממה שתעלי בדעתך.

נכון, בתי חולים פסיכיאטריים רחוקים מלהיות פיתרון מושלם. בעצם, כמעט כל התערבות רפואית (במחלות נפש, במחלות לב, או בכל מחלה אחרת שתבחרי) לא טובה כמו להיות בריא.

ההגדרות של מחלות נפש הן לא מוחלטות. מפתיע לגלות שגם ההגדרות של מחלות אחרות הן לא מוחלטות. מעט מאוד מחלות מוגדרות בצורה חד משמעית, ובדרך כלל מדובר יותר על סימפטומים מאשר על מחלות ממש. (אנמיה - מוגדרת. מחלת לב - הרבה פחות).

נכון, מחלקות סגורות מתערבות ברמה גבוהה מאוד בחיים האישיים של החולה, כמעט עד כדי דפרסונליזציה. לכן גם הנטייה בגדול היא לנסות לשלב את החולה בחזרה בקהילה, אם רק אפשר.

את טוענת שהטיפול הפסיכיאטרי כיום אינו מושלם. אין לי אלא להסכים.

ההבדל המהותי ביננו, לדעתי, הוא בכמה נקודות עקרוניות:

האחת, הכוונה היסודית העומדת מאחורי האשפוז. את מייחסת לאשפוזים בבית חולים פסיכיאטריים מן תוכנית-על של שלילת החופש של הפרט כחלק מקנוניה כלל עולמית נגד החולים הפסיכיאטריים. אני חושבת שזה פתרון שהחברה נותנת לחולים מסוימים, מכיוון שכרגע אין פתרונות טובים יותר נגישים לרובם של חולים אלה. הם מגנים על החולים, הם מגנים על החברה, הם מה שאנחנו מסוגלים להציע כרגע. אין כוונה רעה. להפך.

השניה, את שוללת את היעילות של האשפוז הפסיכיאטרי מכל וכל. אני חושבת, כאמור, שבמקרים מסוימים הוא הפתרון הטוב ביותר הקיים כרגע. האם פעם יהיו פתרונות טובים יותר - הלוואי. המחקר מתמקד בחיפוש אחר פתרונות כאלה. גם בתוך המחלקה (שיפור דרכי הטיפול), וגם בטיפולים בקהילה. כרגע, מה לעשות, יש חולים שזה הטיפול האופטימלי עבורם.

המחקר הפסיכיאטרי רחוק מלהגיע לסיומו. קיימת מגמת שיפור הן בטיפולים הכימיים (שהולכים ונעשים ספציפיים יותר, ובהתאם גם קיימת ירידה בתופעות הלוואי), והן בטיפולים הנלווים ובקונסטלצית הטיפול. הסיבה להתקדמות המחקר היא משום שהחברה מנסה לעזור לחוליה, לא משום שהיא מנסה לדכא אותם או להעניש אותם כקבוצה. להפך.

חלק מן הנקודות הספציפיות שהעלית יותר מנכונות. ועדיין, כל עוד תייחסי למוסדות הפסיכיאטריים כוונת זדון, הסיכוי לשקם את החולים האלו רק יורד.
בתי חולים פסיכיאטריים 89554
לא, אני לא מייחסת לבתי חולים פסיכיאטריים כוונת זדון. אבל מה, יש להם כוח, יותר מידי כוח (ומעט מידי ביקורת), והכוח משחית. יחד עם כמות הסטיגמות (גם בקרב אנשי מקצוע) והנזקים המובנים שיש בבתי חולים כמקומות כוללניים, הנזק מהאשפוז כיום גדול יותר מהתועלת.

פתרונות טובים יותר קיימים (הוסטלים, דיור מוגן, מרפאות קהילתיות) אך מספרם מצומצם, ולא בגלל חוסר יעילות (יש סיכויי החלמה טובים יותר בהוסטל מאשר בבתי חולים, גם לחולים קשים), אלא בגלל סטיגמות בקהילה (למשל, התנגדות דיירים להוסטל לידם), ושיקולים תקציביים (הממשלה מעדיפה לתקצב מעט בתי חולים על פני הרבה הוסטלים, למרות שהעלויות של בתי חולים גבוהות יותר).

(אני צריכה לזוז, אז אין הפעם קישורים.)
בתי חולים פסיכיאטריים 89659
ושוב,
עם חלק גדול אני מסכימה.

דיור מוגן למיניו הוא פתרון טוב לחולים רבים, ככל הנראה לא לכולם.
גם עניין העלויות אינו מובן מאליו, משום שחולים שנדרשים להתאמה תרופתית (נגיד בתחילת התקף פסיכוטי) מוטב להם לקבל ליווי רפואי צמוד (ככל שההתקף קצר יותר, כן מתמעטים הנזקים).

את החלק של שיקולים תקציביים שבדברייך לא הבנתי, שכן אם הוסטלים הם זולים יותר - מדוע תעדיף הממשלה לתקצב את בתי החולים. הסיבה היא שפשוט הוסטלים לא יכולים לענות על כל הצרכים.

הסטיגמות בקרב אנשי המקצוע אינן כה גרועות כמו שאת טוענת. כוונתי היא, שלדעתי חלק ממה שאת קוראת לו סטיגמה הוא למעשה אפיונים אמיתיים של חולים נפש. הם לא נבחרו להיות חולי נפש משום שהיו בעלי צבע עיניים שונה או מראה שונה, אלא בגלל אפיונים התנהגותיים מסוימים. ושוב, אל תביני לא נכון. אני לא טוענת שההכשרה של אנשי המקצוע היא מושלמת. אני רק טוענת שיש פה דמוניזציה שאינה במקומה.

גם האופי הכוללני של בית החולים אינו כה מובהק. בסופו של דבר יש אמנם מרכיבים משותפים לטיפול בכל החולים (ארוחות, זמני שינה, וכדומה, ואפילו האחרונים אינם כה מוקפדים). לעומת זאת יש המון מרכיב אישי בטיפול, וליווי אישי של כל חולה וחולה על ידי אנשי מקצוע. לעיתים זה הרבה יותר ממה שהם יכולים לקבל בקהילה, ועבור חלק מהחולים, לפחות בחלק מהזמן, זה דרוש מאוד.

אני בהחלט מסכימה איתך שיש היום מחסור גדול באופציות אחרות עבור חולים בשלבי שיקום שונים. אני פשוט לא מסכימה עם הגישה שבתי החולים הפסיכיאטרים הם מיותרים. הם לא. יש חולים שזקוקים להם.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים