 |
|
 |
||
|
||||
 |
שלא כמו רב קוראי האייל, אני כבר חוויתי את חתונת בתי הבכירה (לפני כחודש). זה באמת היה דומה במידה רבה לחתונה שלי.. מלבד התפאורה- אצלה החופה היתה בחוץ, על רקע שקיעה יפהפיה, לעומת שלי- על גג מבנה באיזור מסחרי ומכוער. אפילו המנגינה בה החתן בא להביא את כלתו לחופה היתה דומה. לא שזה חיוני אבל כך זה יצא. הדמיון בין הטקסים גורם לכך שכל חתונה היא הדהוד של החתונות הקודמות והעתידיות. וזה מאד יפה ומרגש בעיני. (זה גם קצת מוזר לחתן בת, למען האמת, לא ממש הרגשתי שהייתי שם באמת). אני רוצה להוסיף משהו בעניין ביטוי אישי בחתונה. הדבר האחרון שעניין אותי כאשר התחתנתי זה לעשות ''שואו'' לקהל. אם הייתי יודעת שהחבר'ה מצפים ל''ביטוי אישי'' ולטקס יחודי וכו' זה היה מכניס אותי ללחץ אטומי, שממש לא התאים לי. אני כל כל אוהבת את הרעיון שיש טקס ברור ומוגדר בו החתן והכלה לא ''נשפטים'' על יצירתיותם, ולא נדרש מהם כלום, אלא כל אחד וכל אחת יכולים לתפקד נפלא מבלי שיצפו מהם לשום דבר מיוחד. את היצירתיות שלי אני מבטאת בדרכים שלי ובזמן שזה מתאים לי. ה''אופנה'' של טקסים יחודיים יכולה לגרום ללחץ, שיטה את מרכז תשומת הלב של בני הזוג והאורחים מהעניין עצמו- המחוייבות ההדדית שבני הזוג מצהירים עליה קבל עם ועולם- ל''מצעד הפזמונים'' שידרג את המקוריות של ה''ביטוי האישי'' של החתן והכלה. הטקס של הנישואין הרי לא בא לבטא את מערכת היחסים האישית בין בני הזוג. את זה הם שומרים לעצמם ולחוג חבריהם הקרוב, אלא בא להצהיר הצהרת מחוייבות חברתית קהילתית שבה מערכת היחסים הפרטית והאופי היחודי של בני הזוג לא רלוונטים. כמובן שהנאמר לעיל אינו נכון עבור כולם, אולם מבחינתי הטקסים השמרניים מוצדקים, גם אם זה מציל רק חלק מהאנשים מהבעיה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לשאול איזו מנגינה זו היתה? אותה שאלה לטלי, אם יותר לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם חלף פרק הזמן המקובל בדרך כלל בין נישואי האם לנישואי בתה, סביר להניח שלא היה זה לצלילי הוא (בואי כלה), המקובל משום מה כחטיף הכרחי בכל חתונה. סביר יותר שהיה זה מארש החתונה של מנדלסון, מתוך ''חלום ליל קיץ''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תהליך הבאת הכלה לחופה מורכב משני החלקים. בהתחלה החתן בא לכסות את כלתו ואז חבריו מלווים אותו במנגינת עו-הו-הוד ישמע בה-הרי יהו-הודה ו-הו-הובחוצות ירושלים... אני לא יכולה להעביר את המנגינה במילים אולם תראה את זה לכל דוס מצוי והוא יזמזם לך את המנגינה. בהמשך, כאשר החתן כבר הגיע לחופה, מגיעים חבריו כדי לרקוד לפני הכלה, ולהוביל אותה לחופה. אז המנגינה היא או-הו או-הו או-הו אי-אי-אי-אי, (המנגינה שהמפד"ל אמצה פעם כג'ינגל בחירות). מעניין לציין שהמילים המקוריות של המנגינה הזאת הן מהדיון בגמרא בין בית הלל ובית שמאי: "כיצד מרקדין לפני הכלה?" בית שמאי אומרים "כלה כמות שהיא" ובית הלל אומרים "כלה נאה וחסודה". כלומר בית שמאי אומרים שצריך להצמד לאמת, ולכן אם הכלה מכוערת, צריך לשבח דבר אחר בה, ולא את יופיה. בית הלל אומרים לומר תמיד שהיא נאה וחסודה, מפני שבעיני חתנה היא נאה, אחרת לא היה נושא אותה. יש דמיון בין מה שכתבתי בתגובה הקודמת לבין מה שאומרים בית הלל- באקט הציבורי של החתונה צריכה להיות התייחסות אחידה לכל הזוגות. אין מקום לשפיטה של בני הזוג לגופם. ההנחה שהם נאים ורצויים זה לזה היא מובנית בכללי הטקס, ואין הם צריכים להראות ולהוכיח זאת. אני לא יכולה להתאפק מלהתייחס גם למילים של השיר הראשון. המילים הן פסוק מירמיהו, נביא החורבן המיוסר, אשר מדי פעם ריכך את נבואותיו הקשות בנבואות נחמה. הפסוק הוא "עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה". כאשר אני שומעת בחתונה את המילים הללו, במנגינה האופיינית להתחלת החופה, אני מקבלת "עור ברוז". אני מרגישה שאני נוכחת בהתגשמותה המדהימה של הנבואה מלפני אלפי שנים. הרי יש כאן את "הרי יהודה וחוצות ירושלים" ויש כאן "קול חתן וקול כלה". אני חושבת על דורות של יהודים חשובים וחכמים, שקראו את הפסוקים הללו, וחשבו שהם מדברים על עתיד מעורפל ורחוק, והנה אני, הקטנה, זכיתי לחיות את ההתגשמות שלה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |