בתשובה לא.טיל.הבליסטי, 30/08/00 23:48
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ספר לנו עוד על ילדי הערבים המסכנים, על עיניהם הנוגות, העצובות, שלא זכו לראות את אבא שנעצר על לא עוול בכפו על ידי השטטון המרושע והמשפיל. ספר לנו עוד על נשים ערביות מסכנות הנאלצות לשאת בנטל פרנסת המשפחה מאז רצח אביהם, בעת תפילה תמימה, על ידי האוייב האכזר. ספר לנו על השתילים הרכים שנגדעו בידי ידים זדוניות במהלך סלילת כבשי עוקף על קרקע חמולת חג'רבי הענייה. ספר לנו עוד על ילדי המתנחלים השחצניים, החצופים, שמרוב שנאה נעדר החיוך מפניהם. ספר לנו עוד על נשים יהודיות פנאטיות שבפרובוקטיביות מתעקשות להסתובב בלב עיר לא להם. מה יש להן לטיפשות לחפש בעיר בה נרצחו בעליהם? ספר לנו עוד על השיטה הרומסנית בה תופסים היהודים קרקע על ידי שתילה מורחבת באזורים המיועדים למרעה בלבד. לא. אנחנו לא רוצים לשמוע מי התחיל. לא מעניין אותנו שיום אחד לפני 81 שנה קם עבדאללה חג'רבי בראש בניו ורצחו את שכניהם מזה שנים. אל תספר לנו על הנשים שהלכו במאסף בוזזות מבין הגופות את מה שנותר. אל תספר לנו על הנשים שנאנסו אז, על ספרי התורה שחוללו אז, על הילדים שגולגולותיהם נופצו אז. אל תספר לנו שרבים בתי הקסבה של חברון הם בתים יהודיים (כמו מחצית בתי הרובע המוסלמי) אל תספר לנו עוד הרבה דברים שלא נשמעים טוב בשיחות הסלון האינטלקטואליות שלנו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בקיצור, two wrongs make a right? לא, יש בעיה בחברון, וצריך לפתור אותה. אני, אישית, לא חושב שפתרון הבעיה הוא בפינוי מתנחלי חברון. אני חושב, שלו רצו חלק מהאנשים לחיות בשלום עם שכנייהם היו יכולים, ואינך יכול להתכחש לעובדה שבשני הצדדים יש אנשים שמתנהגים כאילו הם לא רוצים לגור בשכנות טובה. אגב, מבחינה מעשית, להפוך דוכנים בקסבה של שכם ולפעול כדי לא להרגיע כל תקרית אלא להעצים אותה זו בעצם פעולה שמעוררת התנגדות בחלק לא קטן מהציבור לישוב היהודי בחברון. ולכן הייתי מצפה מהמתיישבים, בהנחה שהם אנשים רציונליים ומטרתם להשאר בחברון לעד, לנהוג בדרך אחרת. או שהם לא מבינים את זה (ואז רק צריך להסביר להם) או שהם לא באמת רוצים להשאר בחברון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכל זאת, אולי דווקא אתה ספר את מה שידוע לך? בעיקר מה זה בקשר לבתים יהודים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על הבתים בחברון אני יודע רק באופן כללי שרבים מהם היו של יהודים עד המאורעות בהם גורשו היהודים. ניתן לראות המון חורי מזוזות, וכאלו שנסתמו בבטון בפתחי הבתים. על הרובע המוסלמי בירושלים אני יודע הרבה יותר. ב1907 חיו בעיר העתיקה 25 אלף תושבים מהם 15000 יהודים ו10000 אחרים. יהודים אלו התרכזו ברבעים המזרחיים כלומר מה שכיום קרוי הרובע היהודי והרובע המוסלמי. החל מנבי מוסא (21) וכלה במאורעות 36(המרד הערבי הגדול?) חלה בריחה של היהודים מרובע חברון (אזור מעלה חלדיה הלא הוא רחוב חברון אזור הסרייה, בית היתומים דיסקין) שהכיל רוב מוחלט של יהודים, לתוככי הרובע הקרוי כיום היהודי, ובמקביל בריחה מהשכונות המעורבות דוגמת באב-אל חוטא (בין שער הפרחים לשער האריות) והבתים היהודיים לאורך רחוב הגיא סביבות שער שכם (כדוגמת ישיבת תורת חיים כיום "עטרת כהנים") דרומה. מכיוון שהיהודים באותו מקום היו ברובם המכריע מבני הישוב הישן, הם לא ממש ידעו איך להתגונן למעט עמדות הגנה מועטות כדוגמת בית ויטנברג (כיום "הבית של שרון"). בשנה שאני לא זוכר (סוף שנות השלושים תחילת הארבעים) ייצבו הבריטים סופית את "הגבול" בין הרבעים לאורך השוק המוביל כיום לכותל. הגבול נבחר מטעמי נוחות, הוא חוצה את העיר העתיקה דרום-צפון. גם מחוץ לחומות באזור עיר דוד ההיסטורית (סילוון) חיו תימנים מעליית אעלה בתמ"ר, החל מסוף המאה ה19 ועד מלחה"ע I. הם היו בודדים בגיזרה, כלומר הכפר סילוואן נוסד על חרבות בתיהם. כיום אגב 60% משטחה של עיר דוד, נגאלה על ידי יהודים שגרים בה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברשותך, אני מעוניין להוסיף כאן הערה כללית בעניין מלחמה, שלום וזכרון. שלום הנו מצב קשה להשגה בין בני אדם, כפי שההסטוריה מוכיחה שוב ושוב. אחת הסיבות הגדולות לכך היא נטיית האדם להתקבץ לקבוצות, שבטים, עמים ומדינות. מנהג זה ראשיתו עוד בטרם היות האדם, כפי שאנו רואים ממחקרים על קופי-אדם וחיות אחרות. הנטיה הטבעית שלנו, ושל הרבה חיות אחרות, היא לראות רק את טובת הקבוצה "שלנו" לנגד עינינו, ולהתיחס לכל קבוצה אחרת כאל אויב - אם פוטנציאלי ואם בפועל. התנהגות זו באה לידי ביטוי במספר קני מדה - המשפחה (או ה-"שבט"), המדינה (או ה-"עם"), מסחר, ספורט ומה לא. הספורט משקף נאמנה את נטיתנו זו - שים לב לחוקיות הזהה בכל תחרות ספורטיבית - מי שלא מנצח - *מפסיד*. המצב הוא תמיד Win or Lose. הנצחון הוא המטרה היחידה, והיריב מהווה יריב - ותו לא. אם באמצע משחק כדורגל, למשל, יעצור השוער להרהר מה הרגשתו של החלוץ המנסה להבקיע מולו, תהיה התוצאה עגומה מאד לקבוצתו. גם "סתם" משחקים, כדוגמת שחמט, מונופול, משחקי קלפים למיניהם, כוללים הנחה מובנית זו. כאילו אין נטיתנו הטבעית להתקבצות ולהתבדלות מספיקה, הרעיון מוטמע בנו מילדות באמצעות משחקים, ספורט, פרסומות, תכניות טלויזיה וסרטים. "אנחנו והם", "Win or Lose", "הטובים מול הרעים" - הרעיון לעולם חוזר. (גם הדת נבנית במדה רבה על רעיון זה, אך לא ארחיב את הדיבור כאן שכן אין ברצוני לפצוח בויכוח תיאולוגי - לא זה העניין) בנוסף לתכונה זו, שהנה, כפי שציינתי, נפוצה למדי בטבע, חוננו בני האדם גם בזכרון ובתבונה. אם נתמקד, התכונה אותה אני מעוניין להדגיש היא היכולת לזכור ולרשום את מאורעות העבר. תכונה זו כשלעצמה הרי היא מבורכת - נתן ללמוד משגיאות, להתפתח, לשמור ולצבור ידע, ועוד היד נטויה. אלא שתכונה זו, באופן מצער ביותר, משתלבת בשבטיות שאוזכרה למעלה, ותוצאתן של שתי אלה הנה אחוז נכבד מהיריבויות הקיימות על פני כוכב הלכת שלנו - אם במישור האישי ואם במישור המדיני. לכאורה יש כאן לולאה אינסופית: ברגע שאחד הצדדים מבצע אקט עוין (או כזה המתפרש כעוין), יזכור זאת הצד השני לדראון עולם, ולא יהיה עוד שלום ביניהם. בדרך כלל נתן לפתור את הבעיה באמצעות משא ומתן, אלא שרבים מדי (שוב - ברמה האישית, המדינית, העסקית) בוחרים בפתרון הלוחמני והתוקפני, הטבוע בנו מעצם היותנו. ותמיד, באמצע משא ומתן, יקומו אלה שהאינסטינקט טבוע בהם ביתר חוזקה מאשר בשאר, ויזכירו לנו את חטאי העבר. אנשים כאלה נתן למצוא בשני הצדדים. לעתים הם פוליטיקאים, אנשי עסקים, אנשי צבא, או "סתם" אזרחים בעלי מודעות פוליטית. אנשים אלה לא נותנים אמון בצד השני, בנימוק של חטאי העבר (האמיתיים לחלוטין - אין אני בא לטעון כי מאורעות העבר לא קרו). למרבה המזל, יש מקרים בהם הוכח כי שלום אפשרי למרות תחזיותיהם הקודרות של אנשים כאלה ו-"למרות" ההסטוריה. דוגמאות כאלה נוכל למצוא אפילו (למעשה - ביחוד) בעבר הקרוב, ואפילו כאן, במזרח התיכון. כל הדרוש (ואין זו משימה קלה כלל וכלל - אך בהחלט אפשרית) הוא לשבור את הלולאה האינסופית של "עין תחת עין". * לאור כל האמור למעלה, אני רואה בהסטוריה מקור לא אכזב לידע, אך בהחלט *לא* פקטור בשיקולי מדיניות בהווה. על מנת לפתור את בעיית חברון, בעיית הפלסטינאים, וכל שאר היריבויות בהן אנו שקועים עד צוואר, עלינו להתייחס למצב בהווה. מאורעות 1921, 1936 ו-1948 אין להם מקום בדיון, כמו גם מאורעות 1982 או 1996. במקרה זה, מהווה ההסטוריה מכשול בדרך לשלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשבאים להתדיין בגישה פרגמטית, כלומר ללא שום חשיבות לטיעונים כגון צדק או מוסריות, הנימוקים יהיו פרגמטים (חוסר מוכנות מצד היריב להשלים בהווה). אולם תגובתי באה נגד הצגה חד-צדדית מעוותת בדבר הצד הנרדף. הנימוק הוא מוסרי ביסודו ועל כן חשוב לחזור ולהזכיר מי הצד הצודק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"חוסר מוכנות מצד היריב להשלים בהווה" גם הוא (ואולי שכחתי לציין זאת) אחד הטיעונים הנפוצים בפי הבדלנים המוזכרים מעלה (ואין כוונתי לגנאי - אשמח אם לא נשקע בענייני טרמינולוגיה). עם כל הכבוד, לא אתה, לא אני ואף לא היריב יודעים עד כמה רבה מוכנותו של זה האחרון להשלים בהווה - או עד כמה רבה מוכנותנו שלנו. באשר לצד הצודק - אין כזה. לשיטתך "אנחנו" צודקים, ולשיטתם (או, למעשה, חלקם) "הם" צודקים. אין האחד, אם נפרוש את כל (אבל *כל*) העובדות מתחילת הזמן ועד עכשיו, יכול להוכיח חד משמעית כי יריבו הוא הטועה וכי העוול נעשה לו ולו בלבד. לכן תקוותנו היחידה היא במאמצי שלום למרות *ובגלל* מאורעות העבר - על מנת שאלה לא ישנו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |