בתשובה לעמית, 15/09/02 22:36
אני בהלם אני ה-מו-מה 91866
התכוונתי להמליץ לך לעיין בספר "אנו היהודים החילונים" בעריכת דדי צוקר, אבל לאור צורת ההתבטאות שלך, אני כבר לא בטוח שאני רוצה. למה לי להיות סיוט של אדם שלא מסוגל להעלות על דעתו שיש אנשים שחושבים אחרת ממנו?
אני בהלם אני ה-מו-מה 91932
תודה רבה על ההמלצה ואני אכן העזר בה.
לגבי המאמר וצורת ההתבטאות שלי- ראשית, אני מסוגל להעלות על דעתי שיש אנשים שחושבים אחרת מממני. אני כאן למטרה זו.
המאמר עצמו אך ורק מבטא את ההפתעה שהציבו רבים מהכותבים באתר זה לפני. הללו הפתיעו אותי בכך שעל אף דעותיהם הם חיים פה- ואין לי כל כוונה לערער על כך שזו זכותם- כלומר, יש מקומות בעולם שדעותיהם יתקבלו בהבנה גדולה יותר. יש גם מקומות יפים ושקטים יותר. אני יודע זאת ואני מקווה שגם ישראלים אנטי ציוניים.
אני פשוט מוצא עצמי נהנה מניצחון של נבחרת ישראל, מזכיה במיס תבל, מצפייה בסרט ישראלי ומאנשים טובים באמצע הדרך.
מיס קנדה, נבחרת ספרד בכדורגל ומוזיקה אירית עושים לי את זה עד גבול מסוים. אז אני מחפש משהו שהוא שלי, משלנו, בשבילנו- ואם זה רדוד לטעמו של משהו אני מצטער.

לכן, קשה לי להבין אנשים שבוחרים לחיות כאן על אף שהם מצהירים שהרגש לכאן אינו קיים בהם.
אני בהלם אני ה-מו-מה 92002
הרגש קיים לכאן, פשוט ההגדרה של "כאן" היא שונה. "כאן" (אם לצטט את אותו משורר דגול) נולדתי, כאן נולדו לחלק מהקוראים ילדיהם, כאן החברים שלי, כאן השפה שלי, כאן, במידה מסוימת, התרבות שלי. אבל כאן גם במידה לא קטנה יש תרבות שאינני רואה עצמי חלק ממנה, כאן יש ערכים שאני מתנגד להם בכל מאודי, כאן יש כיבוש והתנהגות שאני רואה בה מחפירה, ושכואב לי להיות חלק ממנה. יש כאן חקיקה דתית שפוגעת בי ישירות, אבל מצד שני יש כאן חירות מדעית שלא כל המדינות מקנות לחוקריה. יש כאן פתיחות גדולה בקרב חלק מהציבור לרעיונות חדשים, אבל מצד שני יש כאן הסתגרות גדולה מצד חלק גדול אחר מהציבור מפני רעיונות והצהרות. יש כאן חופש דיבור, אבל יש גם פחד לפעמים לנצל אותו. בקיצור, אני פה על תנאי. יש איפשהו איזה קו אדום שאני לא אהיה מוכן לעבור אותו. איזשהו שלב שבו הדברים הטובים והדברים הרעים לא יהיו מאוזנים יותר, ואז אני אלך. יש מי שעבורם כבר עברנו את הקו הזה. גלעד דנבום כתב מאמר על הסיבות שלו לעזוב את הארץ. בשבילי הוא עוד לא הגיע.

כרגע אני מתכנן להשלים תואר ראשון ולעשות תואר שני באוניברסיטה העברית. כשאני אסיים את זה, עוד 3-4 שנים, אני אחליט אם אני רוצה להמשיך כאן, או לחפש את מזלי במדינה אחרת.

אז, התשובה לשאלתך, אם כך, היא, ככל הנראה, אינרציה.
אף על פי כן... 92431
תגובתך מאוד יפה ואני מוצא בדרך בה אתה בוחן את המשך דרכך כהגיונית ובוגרת וטוב שאתה שם לך קו אדום.
מהצד שלי הדברים שונים. לאחר שיחה עם אבא שלי "על מה לעזאזל קרה במדינה שלו ושל החבורה שלו מהתנועה, צבא, טכניון..." נאמר לי בעדינות שאני חולם ושאני יהיה גדול הבעיות במדינה יגדלו איתי (אני מעדיף לא לפרט כדי לשמור על אופטימיות...) ולכן אני צריך לדאוג לעצמי.
אמרתי לאבא הרציונאלי שלי שבגילי מותר לי להאמין שאפשר לשנות וצריך בכל זאת למלא את סל החובות שלנו למרות שברור שהיהודים "הצדיקים" לא עושים כמונו. "לתת כדי לקבל" הפך ל"לתת ולתת(וחוזר חלילה)". אמרתי לאבא שאנו מיעוט נרדף וצחקנו ממורמרים כל הדרך אל החשבונות וצווי הגיוס שה\יגיעו .

אני מצטער אם אני פורק כאן יותר מידי תסכול. כל רצוני הוא להבהיר את ההבדל ביננו. אני פשוט עוצם את העיניים ממה שקורה מסביב ומנסה להתרכז בעצמי ובשותפים שלי לדרך- ויש נוער שאוהב ורוצה לתת. ברור לי שזה ילדותי (מותר לי)אבל אם כולם יוותרו ויגידו שהלכה המדינה והלכו מעט הערכים שהיו ואפשר לנסות שנה שנתיים בחו"ל - כי האמת שקשה ל"מיעוט" למצוא את היתרונות שמביאים לאיזון המיוחל -אז יהיה טוב לך. עד שתשיר "שם נולדתי" ותשמע ששם בישראל עצוב והכל שחור. כי האנשים שצריכים להיאבק (לא דווקא בצבא) למען עתיד המדינה (זו שאתה חולם עלייה וסביר שבתחומים רבים גם אני) לא עושים זאת. כי אין להם כוח לתת ולהיאבק. כי הם יודעים שהם לא יקבלו יותר מכאב ראש ועוד כמה תחושות... הם (ולהבנתי אתה בינהם) צודקים? אני צודק?

אין לי זכות לפסוק.
במקרה שלי אני לא רואה ברירה אחרת. בכל זאת עוד לא נתתי מספיק כדי לבוא בטענות אל המדינה ולשים גבולות.
במקרה שלך אני מקווה בשביל המדינה ובשבילי שהיא תמשיך לעניין אותך. למען הבריאות שלך- זה כבר סיפור אחר.

תודה. היה לי מאוד נחמד לכתוב ולזכות לתגובות. אשמח לתגובה נוספת אם ברצונך לשאול, להעיר, לתקן או לשכנע אותי בנושא זה או אחר.
אף על פי כן... 92527
אבל מה עושים כשמנסים? מנסים באמת,ומגלים שגם המסגרות שבהם _כן_ האמנת, מתעסקות בפוליטיקה קטנה וקטנונית?
שגם כשאתה רוצה לעשות מתוך כוונות טהורות, אתה לא יכול להתרכז בעשייה כי אתה צריך לנהל מלחמות של כבוד ואגו עם כל העולם ואישתו? שקודם כל אתה צריך לשבת ולהגדיר בצורה הכי בוטה את האינטרסים שלך אחרת תידרס? שכל ניסיון לעבוד בשיתוף פעולה מתגלה כניצול מהצד השני?

המדינה הזאת מעניינת אותי. היא הבית שלי, אין לי מקום אחר ללכת אליו. אין מקום אחר שאני מחפשת.
אבל מה אני אמורה לעזאזל לעשות כשהבית שלי מתחיל להתפרק ואני לא יכולה להחזיק את הגג? ויותר גרוע- אני לא מכירה אף אחד שיכול לעזור לי להחזיק אותו.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים