 |
|
 |
||
|
||||
 |
השופט פסק כי הראיה -- שכבר נמצאה בידי המשטרה -- כשרה. אני לא בטוח שהמשמעות של הפסיקה היא -- וזה העניין -- כי רופא חייב למסור למשטרה ראיות מסוג זה, תוך הפרת הסודיות. נראה לי כי קביעה כזו עשויה להתקבל רק באמצעות הרשעתו של רופא באי-מניעת פשע בנסיבות כאלה, וכי כל עוד אין פסיקה כזו, הפסיקה דנן אינה משנה את המצב המשפטי מבחינתם של מטפלים. תקנו אותי אם אני טועה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. נכון שהמקרה הזה עוסק בכשרות של ראיה, אבל השופט קבע שהם "רשאים וצריכים" למסור את המידע. ב. האם באמת יש כאן הבדל בין "רשאים" לבין "צריכים"? אדם מהרחוב, כשיש בידו מידע על פשע שעומד להתבצע, צריך לדווח למשטרה (או שיחשב שותף לפשע). ההגנה היחידה של אנשי המקצוע, היא שאינם *צריכים* לדווח - כי הם לא *רשאים*. לדעתי, במקום שהם רשאים, הם צריכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש דילמה כזו גם אצל כמרים ששומעים וידויים. ואגב, נעשה על זה סרט בריטי מצליח לפני כמה שנים (ששכחתי את שמו) - כומר שהתלבט אם להסגיר אב שתקף מינית את בתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם פרק מצוין ב''הפרקליטים'', שבו רוצח מנצל את הוידוי כדי לספר על רצח שביצע, ולמנוע מהכומר להעיד נגדו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |