בתשובה לאסף דרעי, 10/09/00 17:35
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לפני שבועות ספורים, ימי טרום בי"ס, היו בחנויות השונות מוצרים רבים שמיועדים לילדים - תיקים עם דמויות פוקימון, יומנים עם תמונות של היי פייב או עפרונות עם הקדשה של מיכל ינאי. כל אלו, כמובן, מטרתם היא לגרוף כסף על חשבון ההורים המסכנים שיאלצו לשמוע את יללותיו של ילדם הקט על כי "לכל שאר הילדים כבר יש". האם גם מוצרים כאלו יש לאסור? הרי לא היה להם פרסום. הפרסום הוא אוטומאטי - ההורים לוקחים את הילד לקנות לו ילקוט, הילד רואה פוקימון, וישר זועק עד השמיים "גם אני רוצה!". מה נעשה? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה הנשאלת בהערתך, כמו גם בחלק מהערותיו של ניר יניב, עוסקת במחוזות אחרים של קלקול-הנפש שהמיט עלינו הסדר הקפיטלסטי ומחייביו. היא אינה עוסקת בפרסומות, אלא במוצרי-צריכה. ראוי, אם כן, להפריד בין הדברים: ביחס לפרסומות, בהיותן תקיפה ברוטלית וערמומית על מוחותיהם של ילדים צעירים, רצוי וצריך להפעיל איסור גורף, כמעין אמצעי-חירום אם תרצה. ביחס לתרבות-הצריכה, כמובן לא יעלה על הדעת להתמודד עמה באמצעות איסורים, שהרי לא ניתן להיכנס לתוך רשימת הקניות של האזרחים, אולם ראוי בהחלט להילחם בה עד חורמה באמצעות חינוך, חינוך ועוד הרבה חינוך. כדאי, בהזדמנות זו, להעיר את תשומת-הלב לכינוי המזויף "תרבות-צריכה", המרמז כאילו יש דבר תרבותי בפרופוגנדה כמו-פשיסטית הגורמת להמונים לתת את דם-ליבם בעבור חפצים שאינם דרושים להם כלל, והכל כדי להעשיר קבוצה מאוד מצומצמת באוכלוסיה. תרבות יש כאן בערך כמו בפוקימון או בהיי-פייב. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |