 |
גם אני , ויותר מפעם אחת, מצאתי את עצמי מסביר לאנשים שאני מגדיר מחדש את המושג שמאל בשיח הפוליטי הצר שהיה פרוש לפניהם. כמוך בדיוק היה בי צורך עמוק להתייצב לשמאלו של כל מי שמתייצב משמאל למשהו. עד היום, אם תדחפו אותי לפינה אני אצהיר שאני אנרכו-קומוניסט (קרופוטקין או פרודון הם ההשראה שלי ולא בקונין) אבל יום אחד בארצות-הברית מול המקום שבו נרצח מרטין לותר קינג מצאתי את עצמי נמנע מכניסה למוזיאון לזכרו רק כי מישהי עמדה בחוץ עם שלטי מחאה. בסופו של דבר, במסווה של נאמנות למסר המקורי גיליתי שאני משתתף בחרם שהוא בעיקרו נוצרי, כמעט פונדמנטליסטי.
אני לא מציין את זה רק כהכאה על חט (גם אם זה חלק מהעניין), אלא יותר מתוך ההבנה שצמחה בתוכי מאז, ולא רק כתוצאה מהמפגש הזה. נכון, מהמרחק הגדול שפעור ביני לבין השיח הפוליטי הישראלי אני יכול לטעון שאין הבדל של ממש בין ביבי לברק או לפרס ולרחוץ בנקיון כפיי. אני יכול להוריד את הכובע בפני אדוארד סעיד על הנועזות והנחרצות שלו. אבל למי שקרא את הפתיחה של סעיד לאוריינטליזם זכורה בודאי הטענה המרכזית שלו לפיה המערב שכח שגם האוריינט מורכב, בסופו של דבר, מבני-אדם. את ההרכב האנושי של האוריינט החליף המערב בתמונה האוריינטליסטית. כמעט אחד לאחד חזר סעיד על אותה טעות בהתנגדות הראוותנית שלו להסכמי אוסלו.
נכון, גם אני נתקף סוג של בחילה כשאני שומע על מודל השלום של ''מרכז פרס'', אבל מספיק עם ההיתממות והרחיצה בנקיון כפיים, עדיפות אלפי ומאות אלפי משפחות שמתקיימות משכר מינימום ממשפחות ששולחות את בניהן למות ולהמית בזמן שהן מתקיימות מאותו שכר מינימום. בשם הטענה ש''כולם אותו דבר'' אנחנו מצדיקים בסופו של דבר אוטיזם מתמשך של השמאל וויתור על השפעה אמיתית על המציאות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש