בתשובה לדפנה, 23/09/00 7:36
א נ י בודאי אינני האלים בינינו 9868
חברים, חברים, הרגעו.
ברור לי, שביצעתי שגיאה טקטית בתגובתי הראשונה להלן לדפנה - פשוט, כאשר היא טוענת, ש"הן מסוכנות אבל זה חלק מהתענוג" - מסוכנות למי, דפנה? יותר מאשר לנוהג בהן, הן מסוכנות לכל מי, שעשוי להיקלע בדרכן. וזאת היא הנקודה, אשר אני - צר לי על כך - אינני יכול, אינני מסוגל, ואינני מוכן לסבול בשום פנים.
יכול אדם להחליט, שהוא / היא לוקחים סיכון לחייהם שלהם - לגיטימי (ובכן, יש סימן שאלה די גדול, אם זה עדיין לגיטימי כאשר המדובר הוא בכמעט-התאבדות - ואולם, ז ה ו כבר נושא לדיון פילוסופי יותר מטבעו). אבל כאשר באה דפנה - או מי שלא יהיה - ואומרת, שהסיכון במכונית הוא חלק מן התענוג - שואל אנוכי: וכי מהו מקור התענוג כאן?? מה? המחשבה על הסכנה, שהיא מהווה לכל הנקרה בדרכה? מי שמך, דפנה, להחליט, כי ברצונך להנות מסיכון-חייהם של אנשים אחרים??
תמה אני על כך.
ועל-כל-פנים - אם לא הובנתי פה על-ידי מישהו - צר לי על כך. חשבתי, כי כוונתי ברורה מאליה. משום-מה, רגיל הנני להניח רמת-אינטליגנציה מסויימת בקרב קוראי הפוטנציאליים.

דני.
א נ י בודאי אינני האלים בינינו 10028
מסתבר שאינך רק אלים, אלא גם הבנת הנקרא שלך לוקה בחסר.
דפנה לא טענה שהסיכון הוא חלק מהתענוג. היא טענה שהסיכון הוא תשלום לתענוג - המחיר שיש לשלם למען התענוג של נסיעה נוחה מהירה ושקטה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים