בתשובה לליאור גולגר, 18/10/02 21:19
 |
|
 |
||
|
||||
 |
*אני* אשקול הרבה פעמים אם להכנס לטיפול רפואי או סיעודי בדיוק בגלל האפשרות שאם אחליט שדי לי לא יאפשרו לי לבצע את החלטתי. עדיף, כמובן, שאהיה מסוגל לבצע אותה בלי עזרה, אבל אם זה יהיה בלתי אפשרי מטעמים טכניים הייתי מצפה מאותה חברה אנושית שאתה מלמד אותי פרק בדרכיה לסייע לי, באותה מידה שאני מצפה לסיוע כזה בהמשכת חיי כל עוד אני מעוניין בה. המקרה של החולה בניוון שרירים הוא פשוט יותר: הוא אינו מבקש סיוע למות, הוא רק מבקש הפסקת ה"סיוע" לחיות, ממש כאותה זקנה שאינה רוצה שדני יעביר אותה לצד השני של הכביש. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני מפחד מהאפשרות שבגיל מאוחר חבורה של יפי נפש מטורפים שמתכחשים למוות ינסו לקשור אותי למיטה, לסמם אותי, ולהשאיר אותי סובל במשך חודשים עד שאני אמות, כדי שהם יוכלו להרגיש יותר טוב עם עצמם. עצם המחשבה הזאת מעוררת בי חלחלה, ודחף להביא כמה אנשים כאלה למצב הסופני הזה כדי לראות איך הם עומדים מאחורי המילים שלהם. אולי צריך להקים בתי חולים מיוחדים בשביל מטורפים כמונו...? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |