 |
|
 |
||
|
||||
 |
מסעו הארוך של קרוי אל תוך החושך הינו מאלף. הדברים הבסיסיים שאהב ושתעב נשארו כל חייו אותם. עוד בתקופה הטרום-ראנדית, כשהיה עילוי מבטיח, חומסקיאני, פופריאני ודומני בין מייסדי המכון התל אביבי להסטוריה ופילוסופיה של המדעים, דיבר על אנשים הנמצאים בראשי היררכיות (בפרט אקדמיות...) כעל פסיכופטים שחוסר המעצורים הביאם לאן שהיגיעו. מאוחר יותר "זיכה" אותם בתאוריית המסכסכים הקטנים והאנונימיים שלו (תקופת הליברטניאניזם המאוחר שלו באוסטרליה, 1976), ובשלב הגנוסטי הטרמינאלי חזר והפכם לשדים הרמטיים.דומני שהתמודד כל ימיו עם אניגמות בסיסיות בעלות השלכות רגשיות עזות, ואימץ מסכתות תאורטיות בעלות קוהרנטיות לכידה מאד שנועדו להסביר אניגמות אלו, תוך זניחת מערכות שנכשלו מבחינתו במשימה זאת.עם זאת, יש לראות שהאיש, בנבדל מאין ראנד או להבדיל, קאנט, היה מוגבל חרף מחוננותו ביכולת היוצרת המעמיקה לבנות מבנים רב שלביים אינטגרטיביים יותר ויותר, במובן שקונרד לורנץ התכוון אליו, ב"חיים הם לימוד" (דו שיח על מפעל חייו של קונרד לורנץ עם פראנץ קרוייצר, הוצאת פועלים). גישתו היתה תמיד רדיקלית, החלפת מערכת אחת באחרת להסברת האניגמות הבסיסיות כלפיהם היה ממוקד רגשית וקוגניטיבית. דומני שלא אחטא לאמת אם אסבור, שהאיש אימץ עסקות חבילה אידאיות ממש כ"זומבים" אותם גינה, חרף אומץ אישי רב, במקום ליצור אינטגרציות רב שלביות באופן עצמאי. ככאלה, היה להם כל הסיבות להכשל מבחינת הבנתו הקיומית, תוך שהוא הולך ומקצין, נישא מהמציאות הקונקרטית הרחק לעבר מציאויות וירטואליות גורפות ומנוכרות, עד ששלח יד בנפשו, כשהוא מתרפק ברגעיו האחרונים על העולם הישן והטוב והמלא שהיה פעם ושממנו הפליג למחוזות החושך ללא תקנה (כפי שניתן להבין את ההאזנה לשירים ארץ ישראלים ברגעיו האחרונים). מדוע לא נשאר בתחומי העולם החדש והאמיץ של איין ראנד והפליג לעבר מחוזות החושך הצמיגים שממש כמו הארבעה שנכנסו לפרדס לא היה בנוי להתמודד איתם? אתמהה. האיש היה מיוסר קיומית, והלך עד הסוף תוך נאמנות להתלבטותו הקיומית(שתורת ההפטרות מקונפליקטים הרי סבל ב"חיים לפי השכל" לא השכילה להתיר אותם), אך גם נפעל כתוצר לא נמנע של אילוצים מחשבתיים בתחום היצירתיות מן הסתם. זאת עד שהיגיע למצב קיצוני של התרת קשרים גורדיים באיבחות חרב, תחילה כלפי כל האנושות (פרט לכמה עשרות "בני אור נבחרים") ולבסוף כלפי עצמו. דומני שהאיש שציינתי במקום אחר שהיה במובנים רבים "כלי טהור" שאף להפטר מסיגים פגומים כל ימיו, כך שדרכו היתה אלימינטיבית ולא אינטגרטיבית, כלומר איון כל אותם חלקי מציאות הנוגדים את הסכמות שלו במקום להשתמש בסתירות כבסיס לפעולה קוגניטיבית מתקנת ואינטגרטיבית המביאה להרחבה, בתנאי שיש לך כושר בנייה יוצרת, כמובן... (לעסק הזה אין שום אלגוריתם, למרבה הדאבה, והבנת התהליך אינה מביאה כאן ליכולת לייצרו..). דרכו היתה אם כן במובן מה דרכם של רובספייר, סאן זיסט או טרוצקי, שהיפעילו גיליוטינות והרסנות (במקרה זה, מחשבתית ורגשית)לאיון כל אותם חלקי מציאות מציאות שאינם תואמים את הסכמות ההכרחיות הסטיכיות שלהם (ראה ספרי "חלוקת קשב", צ'ריקובר, 97, עמ' 226-231). הערה נוספת: מאמריו של אלי הינם מלאכת מופת אמפירית, שאינם חוטאים ביובש, אלא בחן רב ובמעשה מחשבת, אך ישמור האל הטוב את מי שהופך מושא ל"פוסט מורטם" שלו... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן שחטאתי מעט בדברי כלפי האיש המצויין הזה. מדובר אחר הכל באיש צעיר מאד, פועלו וודאי שאינו נטול יצירתיות, וסביר שהיה מגיע לדרגת בשלות אינטגרטיבית גבוהה יותר אילו האריך יותר ימים. השלב הגנוסטי - החלפתה של קונספירציה ארצית בקונספירציה קוסמית, עשוי לציין איש החש דחוק מאד לפינה באופן קיומי בסיסי. ניתן לעסוק בספקולציות מה היה קורה אם הנסיבות היו מאירות לו פנים יותר בבואו לארץ, במקום שתלמידיו הנאמנים לשעבר ראו בו בוגד מומר ומשהו חסר תקנה. הרי היה זה אותו קרוי, עדיין איש צעיר כבן 38. ואילו אחרים לא היו רואים בו מקרה אבוד אלא מחיים את נפשו, במקום לתת לו להסתופף בחברת תמהונים מדוללים. בשלב מוקדם היתה בו נדיבות אמיתית של תלמיד חכם לכל מי שהיה בו ניצוץ יקר של תבונה, מדובר אחר הכל באיש יקר מהותית. האם ברת השגה היתה השבה לקדמות במובן כלשהיא, האם היו באפשר חיים לאחר השממה אליה נקלע? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק כדי שיהיה ברור , מיכאל. לא כתבתי את המאמר במקור כדי לתקוף את קרוי. לאמיתו של דבר האיש תמיד ריתק אותי ואני מחשיב אותו כאחת הדמויות החשובות והיצירתיות ביותר הן בעולם הפילוסופיה והן ( ובמיוחד) בעולם המיסטיקה הישראלי וגם העולמי וזה ללא קשר אם אני מסכים עם דעותיו או לא (ובדיאבד אני מצטער שהדבר לא היה ברור מהמאמר ). אבל מה לפעמים מאמרים כותבים את עצמם והתוצאה הסופית עם ''הפוסט מורטם '' לא הייתה מה שתיכננתי מכלתחילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוך הסתכנות בקיטשיות-שהיא: התחושה הזו דווקא עברה במאמר (אליי, לפחות) - קשה לי לקבוע אם אני מסכימה שהאיש הוא פילוסוף חשוב נוכח המאמר (בכל זאת - קריאה של 2 חלקיו וכל התגובות שכאן ברצף קצת שבשו את שפיות דעתי), בפרט שמתואר כאילו אמץ דעות של אחרים ושיפץ אותן. אבל הוא נשמע איש מרתק ובעל יכולות, וקל להתחבר לתחושת ההחמצה.. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני יכול להעיד על חשיבותו כפילוסוף, אבל האיש היה בעל אינטליגנציה כבירה וכאריזמה שריתקה מאות סטודנטים מן המנין ושלא מן המנין להרצאותיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, כנראה שהגעתי לאוניברסיטה מאוחר מידי. אבל במספר הקורסים המצומצם מאוד שבחרתי לי בפילוסופיה - ובמעביריהם - היה איזשהו תבלין שלא היה באחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר אשד הנכבד, קביעתך הקטגורית כי קרוי הינו 'אחת הדמויות החשובות ביותר הן בעולם הפילוסופיה והן (במיוחד) בעולם המיסטיקה הישראלי וגם העולמי' מעוררת השתאות של ממש בקרבי; קרוי אינו מוכר כלל כפילוסוף/מיסטיקן בחוגי תרבות ומחשבה מרכז וצפון אירופה, קלווינסטים, אנגליקניסטים ולותרנים כאחד. גרוע מכך; אף באוסטרליה הרחוקה חשוב איש זה כקליפת השום, שלא לדבר על אנשי מדינת המייסוניזם - שם אינו הוא אף על תקן Nobody. קרוי - ממש כישראלי אחר העונה לשם תילימזויגר - מנצל חור מסויים בהשכלת הישראלי המצוי בתרבות אירופה הנוצרית ומקורותיה, המנוצל עד תומו להחדרת רעיונות גנוסטיים מסויימים לתרבות ה'סמוך' האמורה. לא יותר. נקודה מעניינת למחשבה הינה הנסיון להבין כיצד אדם שכזה עלה וטיפס למעמדו זה בחברה הישראלית - דבר האומר בהחלט דרשני. בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דן בן אמוץ כבר מזמן אינו עונה לשם תהילימזוגער. מותר לאדם לשנות את שמו, הלא כן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אני מסכים בעוז עם ד"ר רבינוביץ (האם בכוונה אין גרש אחרי הצד"י?) – שמו של אדם כבודו. בהקשר הזה אציין שממש מרתיח אותי שעיתוני הארץ מרשים לעצמם לכנות את השר ליברמן (טיפוס מאוס, בעיני, אם תהיתם) "איווט ליברמן". ברישומי משרד הפנים כתוב "אביגדור ליברמן", וכך גם ברישומי הכנסת. דומה שהעיתונאים נהנים להתקלס בו באמצעות השם "איווט", המעלה מיד אסוציאציות נוסח "איווט האיום" – סיסמה שייצרה התקשורת עבורנו. ואם כבר שפכתי את מררתי בנושא, אוסיף שמדורה הקבוע של סילבי קשת במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" עובר על עקרון כבוד השם שוב ושוב ושוב. היא מרבה להמציא כינויים אינפנטיליים לדמויות ציבוריות ("ביביהו" וכו'), ובכך מורידה מערך דברה הפובליציסטי (הראוי לעתים, בעיני). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא ''איווט'' הוא מין שם חיבה, לפי מה שהבנתי, וככזה אינו בעייתי יותר מהכינוי ''גנדי'' שמוצמד דרך קבע לרחבעם זאבי או הכינוי ''בייגה'' לאברהם בייגה שוחט (שאפילו הוסיף את הכינוי באופן רשמי לשמו לפני כמה שנים כדי שבפריימריס אף אחד לא ישאל מי זה אברהם שוחט). לעומת זאת, עו''ד יורם שפטל קובל בכל הזדמנות על כך שאת מרשהו האחרון, אחד צבי בן-ארי, מתעקשת התקשורת העוינת לכנות בשם ''גרגורי לרנר'', וזאת (כך שפטל) על מנת ליצור בציבור הרחב אנטגוניזם כנגד האיש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל בין גנדי לבין ליברמן הוא בגישתם. ליברמן בפירוש מעונין שיקראו לו בשמו -- אביגדור -- בעוד שרחבעם זאבי, כמו גם בייגה, ג'ומס, ושאר החבר'ה, מרוצים מכינוייהם ומתירים את השימוש בהם. אתה סבור שאיווט הוא שם חיבה, אבל אני מדמה למצוא בתקשורת איבה גלויה (ומוצדקת, לדעתי) כלפיו, שמוצאת חיזוק מרומז (ולא לגיטימי, זו טענתי) בשימוש בשם איווט בניגוד לרצונו. הדוגמה של צבי בן-ארי מאוד מעניינת. נשאלת השאלה האם כתב האישום וההליכים הפליליים נגדו כתובים על שם לרנר או בן-ארי. אם בשם לרנר מדובר, יש לתקשורת לגיטימציה להשתמש בשם זה. אם לאו, על התקשורת בפירוש להשתמש בשם בן-ארי, ואם יש חשש שהציבור לא יזהה את האדם, לגיטימי להוסיף ''(בעבר גרגורי לרנר)''. ברור שאף כתב לא יהין להוסיף הערת סוגריים כזו לאחר כל אזכור של השם, ולפיכך יראה שפטל ברכה בעמלו. אגב, אני שם סייגים לעקרון כבוד השם, כמובן. השטות הזו עם האמן-שהיה-ידוע-בשם-פרינס-עד-שהחליט-לעצבן-את-כולם חורגת מגבולות הסביר, כמובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתניהו נהג לפנות לליברמן בשם ''איווט'', ואין לחשוד בו בעוינות לליברמן. על כן, נראה לי שאין בשימוש בכינוי ''איווט'' דבר שלילי. לא יותר מלקרוא לנתניהו ביבי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגרש נעדר בכוונה. פירוט הסיבה ארוך, משעמם וחשיבותו אינה גדולה. אז נוותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
pleeeaaase! בשיא הרצינות: אני רוצה לדעת.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כבר מגוחך. אפשר להעביר את הנושא לתכתובת e-mail מבחינתי. מעולם לא גרם גרש כה קטן לכל כך הרבה צרות לאנשים רבים כל כך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז רק תכתוב: איך אתה *אומר* את השם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אולי כבר בפנימיית בן שמן היו כמה שלא פירגנו לתהיליםזייגער שזה מקרוב עלה (שהפך לימים לסמל הצבריות) ברוח "הוא לא מפה. אינו צבר כמונו. תראו שביום מן הימים טבעו הגלותי עוד יחשף". ואכן, עם הפכו לקרויאני היו שנזכרו ברבים בשמו הישן.אכן, מסקרנת לכשעצמה הינה העובדה ששני גיבורי התרבות בה' הידיעה של הצבריות אורי זוהר ("מציצים מציצים, יפה הינני. לא תראו צבר כמוני")ודן בן אמוץ נמצא "לוקים" בסופו ב"אינטגריטי" של הצבריות. האם פשוט נמאס להם להיות מונומנטים ומנייריסטים של סממני תרבות שהם עצמם קידמו בעזוז וביצירתיות שופעת ומלאת חן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, המניכאיזם של קרוי בכל שלביו (כפי שהבחין בדבר מתבונן חד עין) מציב פרספקטיבות אפוקליפטיות בפני הצד ה"סורר". ככזה, ניתן לראות בו מניכאיזם פרסקריפטיבי - "מי שאינו בעד יצרנות, בעד סאוב" (שלב "ראנד", "בעד מרעילי רגשות ומסכסכים" (סיינטולוגיה")"בעד רשעות לשמה" ("בני אור") שיקום ויצביע, והנמנע מהצבעה, גם הוא בבחינת מצביע בעד, המאשר את סדר הדברים הקיים. השאר כמובן רשאים להצטרף לקרוי ולמלט את נפשם. רק שבעקבות הזרקור של קרוי על המשמעות הדיכוטית-מקוטבת של הדברים לא תוכל להמלט מנקיטת עמדה. אם תרבות הסמוך משמעה שהדברים איך שהוא יסתדרו להם (הבחנה 2 של המתבונן חד העין ), להישג - כתובת ברורה וחדה , והכשלון - עניין של נקודות ראות, רלטיביזם, "גמישות שיש לגלות" ודיפוזיות בנוסח "כולנו אשמים", אזי חוסר הסימטריה המרגיז הזה הינו אכן שדה פורה להמלצות גורפות ולשידוד מערכות. והיתה אז תקופה של הדרשות גבוהה לשידוד מערכות בעקבות מלחמת 73. האם ניתן לראות בראנדיות הקרויאנית של 74 אקט יזמי של פריצה לנישה שנוצרה אז? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום לך מיכאל, דומה כי קרוי הבחין בחושיו המחודדים כי תרבות ה'סמוך' הצברית של שנות ה-70 ואילך זקוקה לאיזונים רוחניים מסויימים, האמורים לספק מעין גאולה אוטומאטית לאוחזים בהם. קרוי בפירוש לא היה היחידי, בהתחשב בגלי החזרה בתשובה אשר פשטו בחוגי בוהימה ישראליים מסויימים, אך בניגוד לה"ה זוהר וארנון בחר הוא בטקטיקת השלב הכפול, הפותחת בחומר ומסיימת ברוח - כפי שמקובל הדבר בכתות אנגלוסאקסיות איזוטריות שונות. קרוי בחר בנוסחה הפשוטה ביותר - האמורה למצוא אוזן קשבת בקרב מספר האנשים הגדול ביותר - והיא ההפרדה הראשונית בינות רוח ובשר במתכונתה הראנדית, תוך שימת דגש ראשוני בתהליך התבססות והטמעות בעולם החומר הגשמי במעין קוואזי-אוליטריזם (תועלתנות) להמונים; המחוקק העליון קרוי, אשר גובה מחיר בעבור כוסות הקפה לאורחיו, מתבטא ומתנהג באופן יהיר וזחוח במצב צבירה ראשוני זה, כאילו מתוך ידיעה מוקדמת ששלב זה יתמוגג-יתפוגג לו אלי הכוון הרוחני-דיאמנטראלי במתכונתו הגנוסטית, בנסיון ברור וחד להגדרת אויביו החדשים, הכה נחוצים לתפיסת עולמו הרוחנית המתחדשת-בוקעת. דומה כי בחירתו המודעת בענק הרוח ההודי האמור, ולאחריה נהייתו בכוון הגנוסטיקה הכללית הינה מעין חזרה כללית לתפילת אשכבה מן המניין, אשר במרכזה היעלמותו והסתלקותו מן העולם תזכה אותו בחווייה העמוקה של פגישת בני אור בצידו הזורח של היקום. מעין מהדורת Sonnentempler לעניים, וזאת בהתחשב בעובדה כי רעיונות רוחניים אלו פרי הגיגיו קיימים מזה כ-1600 שנים בקרב קבוצות/כתות נוצריות שונות ברחבי העולם ההליניסטי והאורתודוכסי כאחד. בארץ ישראל שעל גדות הירקון בשנות ה-70 האמורות מצא קרוי אמנם אוזן קשבת לרעיונותיו החומריים ראשוניים אלו, אך בפנותו אל רעיון הרוח האמור הצליח הוא להרחיק מעליו את רוב מוקיריו וחסידיו - כולל תמיכתו המוצהרת והבלתי נתנת לעירעור של צבר-המישגלים 1, היות ויהדות הרוח מעודה לא נהתה אחרי פיתרונות אזוטריים גנוסטיים של ממש, לבד מקומץ חסידים נתון. יכול בהחלט להיות שהטראגדיה הגדולה ביותר של קרוי הינה שלא הצליח לבצע באוסטרליה/ארה"ב מעשה כבסגנון מעשהו של דייויד כורש מהעיר WACO בטקסס - ועל ידי כך לגרור עימו מספר אנשים אלי גאולת האור. מובן מאליו כי מעשה מסוגו של כורש אינו כלל אפשרי בחוג השפעה יהודי נתון כבמדינת ישראל, מדינה אשר תושביה מעבר לטיפוח רוחניות ואזוטריות במתכונתה היהודית אינם ממש בנויים לסוגי הטירוף האמור - כולל תסביכי מצדה, אקט קידוש השם וקבוצות מסוג קבוצת אנשי משולם - אשר בכולן שימת הדגש הינה רעיון גאולת עם-יהווה באופן קיבוצי, רעיון האינו קיים כלל בקומבינאציה הגנוסטית, ואף השוטם והמתנגד לאל יהווה המכונה Demiorge לשיטתו. שלך בברכה אלכסנדר מאן 1 להלן הרב"ק - רבנו בועל קטינות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכאן כדאי לציין שבגירסה שאותה שלחתי לטל כהן הגדרתי את הנ''ל כ'' דן בן אמוץ אנס הקטינות '' שהיא ההגדרה לפי החוק למעשיו . טל מסיבותיו הידועות לו בלבד העדיף לשנות זאת ל''דן בן אמוץ הסופר השנוי במחלוקת ''. שהוא בהחלט דבר שונה לחלוטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דן בן-אמוץ מעולם לא הואשם - שלא לדבר על הורשע - באונס קטינות. כל מה שידוע בענין פורסם ע''י אחד, אמנון דנקנר, שאני נמנע מלהצמיד לו תואר הולם בעיני, כי בניגוד למר בן-אמוץ הוא עוד חי ועלול לתבוע אותי על לשון הרע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנון דנקנר (להלן: התובע) נגד "אורח לרגע" מ"האייל הקורא", נו, אתם יודעים, זה שבוגד באישתו וחושש מהפלאפון שלו (להלן: הנתבע). בהחלט מפחיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההודעה שלך בהחלט הצחיקה אותי. Thanks, I needed the laugh
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |