קנצנזוס מתועב 27892
חברים, עצם הנסיון להגיד לאמן מה יבצע ומה לא בטעות יסודו, כל עוד מדובר במסגרת של מופע אמנותי (בניגוד לפרסומת, למשל). הפקטורים הבאים, שנדונו באריכות כאן למעלה, אינם מעלים ואינם מורידים:
א. רגשות הקהל
ב. פוליטיקה
ג. דעתם של מארגני האירוע

כן ירבו מנצחים ואמנים כאלה, המוכנים לצאת אל מול קונצנזוס ציבורי. הגיע הזמן כי הפוליטיקאים והנהלות הפסטיבלים השונות יבינו כי לא נתן לסתום לאמנים את הפה.
מה מתועב?.. 27896
קודם כל, הכנסת ביקשה שלא לנגן את ווגנר במסגרת הפסטיבל. הכנסת מייצגת את הציבור, והרי זה כאילו הציבור ביקש. וכבר הזכרתי את זה, כמדומני.
שנית, לא כל קונצנזוס צריך לשבור. אם יש ברצונו של המנצח המכובד לנגן את ווגנר, יעשה זאת, אבל לא כמחטף, לא בערמומיות, ולא בצורה שכולה אומרת ''אני המנצח (תרתי משמע), אני קובע, ושכולם יקפצו''.
הוא מעורר כך בעיקר אנטי, ולא ממש מעורר כבוד. בי, לפחות.
שלום חבר 27897
עצם הניסיון להגיד לאמן מה לבצע אינו העניין בדיון זה, כפי שטענתי בתגובה אחרת, אלא הזכות שלא להחשף לאומנות.

אין לי שום טענות כנגד השמעת ואגנר בישראל. ולו ישכור מר בארנבויים אולם, או יגיע להסכם עם פסטיבל ממלכתי כלשהו במסגרתו ינגן מיצירותיו של המלחין ויפרסם בתוכניה את כוונתו אין בכך שום בעיה מבחינתי. הבעיה היא שמר בארנבויים הנכבד הפר את ההסכם הלא-כתוב בין המופיע למאזין. מקובל שתוכניית קונצרט מתפרסמת לפני הקונצרט, כך יכול מי שחושב שמוזיקה מודרנית היא "קשקוש קקופוני חסר תוחלת" או מי שלא אוהב את המנצח או את הסולן או כל סיבה שנראית לו (המיזוג באולם מקפיא למוות למשל) לבחור האם הוא מעוניין להשתתף בחוויה הקולקטיבית, ובעקיפין להביע תמיכה (אע"פ שאיננו רואים זאת כך ביום-יום) ביצירה, במנצח, בתזמורת ובמוסד המארגן. יש למאזין את זכות הבחירה למה הוא *לא* רוצה להאזין. מר בארנבויים העמיד את הנוכחים בפני עובדה – הוא הולך לנגן את ואגנר, ובכך מנע מהם את הזכות שלא לבוא להופעה. הם "כבר שם" והפכו אם ירצו או לא ירצו שותפים-בכוח לארוע, למרות שלו ידעו אפריורית על כוונתו של בארנבויים יתכן ולא היו באים.

כמו שאומרים בווכוחים על דמוקרטיה: אלחם על זכותך להביע את הדעה ההפוכה לדעתי. במקרה הזה, זכותם של אנשים שלא לשמוע את יצירותיו של אחד, ריכארד ואגנר.
בלי להתחייב 27903
אבל הזכות הזאת שלהם מולאה במלואה.

כל מי שרצה להביע את דעתו כי הוא איננו מוכן לשמוע את יצירותיו של ריכארד ואגנר יכל לעשות זאת, מבלי לסבול מתוצאות כלשהן.

כמו כן, מר בארנבוים שמר על זכותם של המתנגדים בכך שהודיע לפני ניגון הקטע שהוא מתכונן לבצע את יצירתו של ואגנר, ואף הזמין את המתנגדים לכך לעזוב את האולם (לאחר שקיבלו תמורה מלאה לכספם) או להתווכח איתו על העניין.

ובתגובה לדפנע, אין סיבה שלרצון הכנסת (שאיננה מייצגת באופן מוחלט את רצון הציבור, בטח ובטח שלא בהקשר הזה) יהיה משקל כלשהו בקביעת תכנים אומנותיים.

אני נוטה להסכים עם ניר בנושא הזה, וטיעוניו על החופש המוחלט שיש לאמנים ולאומנות הם נכונים ומוצקים, בעיניי.
בלי להתחייב 27907
זכותם לא מולאה במלואה, ולכן פרטתי והארכתי בתגובתי. אחזור על כך.

מקובל לפרט את היצירות שיושמעו בקונצרט לפני תחילתו. מר בארנבויים לא נהג כך, ובמזיד לאור הנסיבות. לכן, צעדו פסול. מדוע? ייתכן ואנשים מסויימים לא היו קונים כרטיסים להופעתו לו ידעו אפריורית כי ינוגנו יצירות פרי עטו של ריכארד ואגנר. אותם אנשים רומו על ידי מר בארנבויים.
בלי להתחייב 27910
ערן, אתה משווה חוסר שמירה (במזיד, אומנם) על נוהג פירוט היצירות מול ערך חופש האומנות?

אין כאן בכלל יחסי כוחות.

ייתכן גם שאנשים מסויימים לא היו קונים כרטיסים להופעה אם היו יודעים מראש שהמיזוג כ"כ מקפיא (נגיד), אז מה?

הם קיבלו את מה ששילמו עליו - קונצרט מלא.

וגם את האפשרות לבחור אם הם רוצים להאזין לקטע נוסף, מי שהתנגד יכל לעזוב, מי שתמך (הרוב, אגב, למרות שגם לו היו עוזבים כולם לא היה בכך כדי לשנות עמדתי) נשאר ונהנה (או שלא, לא יודע איך היה הביצוע).
עם להתחייב הפעם 27913
אני מסכים לכל מילה בתגובתו של טל. אוסיף גם שאתה ממעיט באופן תמוהה בעיני בסעיף ה''במזיד'' לעומת החופש האומנותי. הדגשתי בתגובתי הראשונה לניר כי לא עניין החופש האומנותי הוא המרכזי כאן אלא הולכת-השולל שביצע מר בארנבויים. כפי שפרט טל, מר בארנבויים בחר שלא להחרים את הפסטיבל (וזו הייתה זכותו, והייתי תומך בה בחפץ לב) למרות שנדרש שלא לנגן מיצירותיו של ואגנר. לכן, ה''התחכמות'' של מר בארנבויים (ואין לי מילה מוצלחת יותר מ''התחכמות כרגע) היא נלוזה בעיני. מוטב לו היה מסרב להופיע כלל ולא להוליך שולל את המארגנים והקהל (או לפחות חלק מהקהל).
בלי להתחייב 27914
אוקי. אתה קונה חטיף, ורק לאחר שסיימתי לאכול אותו, מיידעים אותך ש75% ממחיר החטיף מועברים כתרומה למשפחותיהם של שאהידים שהרגו ישראלים בפיגועי התאבדות. האם אין כאן חוסר הגינות? הרי ראוי שתדע לאן הולך הכסף שלך - גם אם קיבלת תמורה מלאה (בדמות החטיף עצמו). לאנשים יש זכות מלאה שלא לתמוך כספית בדברים מסויימים - ועל כן יש לידע אותם מראש בנוגע למטרות שהכסף שלהם יתמוך בהן, בלי קשר למוצר שהם קיבלו.
מצטער... 27917
הדוגמה שלך לא מובנת לי: הכסף הלך גם כך וגם כך לפסטיבל ישראל.

האנשים ששילמו תמכו בפסטיבל ישראל, קיבלו תמורה, ובחלקם החליטו לוותר על תמורה נוספת.

קנית חטיף, אכלת אותו, ובסופו ראית שכתוב על האריזה "רוצה להשתתף במבצע? שלח החטיפה לחברה ותזכה בפרסים!".

לא בא לך, זרוק (לפח). בא לך, שלח.
בלי להתחייב 27911
ראשית, "תמורה מלאה לכספם" במקרה המאד-מיוחד הזה כוללת את הידיעה כי "לא נוגן ואגנר", שכן חלק מרוכשי הכרטיסים עשו זאת בפירוש כדי *לתמוך* בהחלטה שהתקבלה (לא לוואגנר), כצעד-נגדי לאלו שביטלו את כרטיסיהם בעקבות אותה ההחלטה ממש. לפיכך, העובדה שוואגנר *כן* נוגן היא יריקה בפרצופם של חלק מרוכשי הכרטיסים.

שנית, מה לגבי *המארחים*? האם גם כבודם נשמר? האם זו הדרך להתנהג כשאתה *אורח*?

כן, מר בארנבויים הוא אמן. מתגובתי לניר תוכל להבין שלדעתי, אין משמעות הדבר שמותר לו לעשות תמיד ככל העולה על רוחו. במקרה זה במיוחד, בארנבויים ידע שאם היה מצהיר מראש על כך שהוא מתכונן לנגן את ואגנר למרות הכל, הוא היה מתבקש, במחילה מכבודו, להשאר בבית.

חסידי המוזיקה הקלאסית רואים בה סוג של עידון תרבותי שאין באף אומנות אחרת. על נגן רוק, למשל, לא הייתי מתפלא אם היה מתנהג באופן "מרדני". גם לא משחקן תיאטרון. התנהגותו של בארנבויים לא רק שהיתה חסרת תרבות, היא היתה גסה ובהמית, לא רק לקהלו אלא גם (כאמור) למארחיו. אז נכון, הוא לא עבר על החוק; ונכון, הוא לא יועמד למשפט על מעשיו; ונכון, יש כאלה שיגידו שפעל במסגרת "חופש אומנותי". אבל לדידי, הוא נכשל. מטרתו האמיתית היתה לשבור את הטאבו על ניגון ואגנר בפסטיבל ישראל (הטאבו כבר מזמן לא קיים לגבי ניגון ואגנר בישראל באופן כללי). הטאבו לא נשבר: ואגנר נוגן, אבל מאונס. הטאבו לא נשבר, משום שבשנה הבאה לא רק שהאפשרות לנגן את ואגנר לא תעלה שוב, אלא שסביר שמר בארנבויים אף לא יוזמן, כדי שלא יחזור על מעלליו העלובים.

התנהגות מכובדת יותר היתה סירוב להגיע לפסטיבל מרגע שנתבקש שלא לנגן את שרצה לנגן. כך יכול היה אולי לקרב את קיצו של הטאבו. פעולתו השיגה את התוצאה ההפוכה.
בלי להתחייב 27915
אני מסכים עם הפיסקה האחרונה שלך, לו היה מבטל את הגעתו היה זה מכובד וראוי הרבה יותר מהדרך הנלוזה בה בחר.

יחד עם זאת, אינני חושב שיש להאשימו בהפרת הסכם לא-כתוב כלשהו עם קהלו, שתהא השקפתו העצמית מה שתהא, הוא לקח חלק באירוע תרבותי ואומנותי, שאמנם חוקי היסוד המוקדמים שלו שונים מאלו של התיאטרון או הרוק, אך בכל זאת אין הוא מוכתב לגמרי וגם עליו חל עיקרון אי-הוודאות האומנותית, אם תרצה.

הקהל ואופיו נמצאים בראש מערכת שיקוליו של הפרסומאי, לא האמן, שבראש מערכת שיקוליו (צריך) לעמוד היושר הפנימי שלו.

אינני יודע אם פעולתו השיגה את המטרה ההפוכה לה התכוון, אך אני חושש שגם בעניין זה הצדק איתך.

בתגובה לשאלתך לניר, אם יורשה לי:
אם אותו אמן יכריז לפני ביצוע המעשה הפורנוגרפי כי הוא מתכונן "לעשות משהו שלא בהכרח מתאים לילדים", וגם ידווח להורים או לאחראי אחר על כוונתו לפני ביצועה ויציע למי שרוצה להמנע מצפייה בה, לא - אין בכך פסול.
(מלבד זאת, יש בשאלה כזאת דמגוגיה לא מעטה, כי ידוע שאין דינו של קטין כדינו של בגיר).

מעניין מה היה למר ברקובר לומר בעניין...
בלי להתחייב 27919
אתה ממשיך להצמד לעניין הקהל ומתעלם מכך שיש צד שלישי: הנהלת הפסטיבל. המארחים. גם איתם, שביקשו ממנו במפורש שלא לנגן ואגנר וקיבלו הסכמה (בסגנון של "בסדר, למרות שאני לא אוהב את זה"), לא היה לו הסכם?

השאלה לניר לא היתה נסיון לתת דוגמה אנלוגית, אלא להראות ש*כן* קיים קו שאותו אסור לאמן לחצות, והוויכוח הוא רק על מיקומו של קו זה. ניר בתגובתו הרי טען שלרגשות הקהל לא צריכה להיות *שום* השפעה על החלטותיו של אמן.
בלי להתחייב 27922
אינני יודע מה היה ההסכם המדויק של הנהלת הפסטיבל עם בארנבוים.

אתה חושב שהם באמת הכתיבו לו מה לנגן ומה לא לנגן? ע"פ התגובות ההססניות שקראתי אני מפקפק בכך שאמרו לו באופן מפורש לא לעשות זאת, אבל גם אם כן - זכותו גדולה מזכותם.
ככה זה באמנות (ראה מקרה רודי ג'וליאני ודמות מריה הקדושה לפני לא הרבה זמן בנ"י).

לרגשות הקהל לא צריכה להיות השפעה על התוכן האומנותי, מובן שצריכה להינתן לקהל האפשרות להמנע מלקחת חלק בהצגה האומנותית.
בארנבוים מילא תנאי זה במלואו.

ושוב, אני מסכים שהיה עדיף לו היה מחליט להחרים את הפסטיבל מכל וכל.
בלי להתחייב 27927
נציג הנהלת הפסטיבל שהתראיין ב"ערב חדש" למחרת הקונצרט סיפר כי לידי ההנהלה הגיעו שמועות בדבר כוונתו של בארנבוים לחרוג מהסיכום עם ההנהלה, בדיוק באופן בו עשה זאת בסופו של דבר. לאור זאת, ההנהלה פנתה אליו בדרישה חד-משמעית לא לעולל את המעלל.

אילו בארנבוים היה מסתובב בסיום ההדרן הראשון ופונה לאחד מהמאזינים בקהל כדלקמן: "אתה לא יודע שאסור להביא בעלי-חיים שעירים?" והמאזין היה משתומם לרגע, בעוד בארנבוים מוסיף "אה, זו חברה שלך, באמת סליחה..." - בוודאי היתה לקהל כולו סיבה לחוש מרומה, מה שלא כן אם היו קונים כרטיסים לאיזה מופע הומור-לכאורה ירוד, שמן הידועות היא שהוא כולל "ירידות" על הקהל. הקהל אינו מפקיר עצמו בידיו של האמן - הוא משלם ממיטב כספו תמורת חוויה תרבותית בה הוא מעוניין. חוויה שלדידם של חלק מרוכשי הכרטיסים לא כללה גירוש בבושת פנים מהאולם בסיום הקונצרט, ואפילו לא התנצחות - אפילו לא דיון - בין בארנבוים לקהל.
קנצנזוס מתועב 27904
ניר, מה דעתך על אמן המתפשט על הבימה ועובר לפורנוגרפיה באמצע הצגת ילדים?

הוא *אמן*! הניסיון להגיד לו מה יבצע ומה לא בטעות יסודו! רגשות הקהל לא צריכים להשפיע!

אם אתה חושב ש*אין* פסול באמן הפועל באופן שכזה, הרי שאין לנו קרקע משותפת לדיון. אם, לעומת זאת, אתה חושב שבמקרה זה (פורנוגרפיה באמצע הצגת ילדים) נחצה קו כלשהו, הרי שאתה מסכים ש*יש* קו, והוויכוח הוא רק בשאלה, היכן עובר הקו, והאם מר בארנבויים עבר אותו.
קנצנזוס מתועב 27949
ומה דעתך על מקס ומוריץ, ועל הענשים המרנינים העולים בחלקם? הרי זו ספרות ילדים! ומה לגבי ערוץ הילדים, שהפך להיות ערוץ האפנה? הפורנוגרפיה, טל, היא רק עניין של זמן...

אין זאת אומרת כי הרעיון של פורנוגרפיה בהצגות ילדים מקסים אותי במיוחד, אך נראה לי כי אמנות המיועדת לילדים (כמות כל אמנות "מגזרית" אחרת) הנה מוגבלת מעצם טבעה, וזאת בניגוד לאמנות המיועדת למבוגרים. לכן, לטעמי, הדוגמה שהבאת לא רלוונטית.

אכן יש קו (אם באמנות למבוגרים עסקינן), והוא זה: גרימת נזק *פיסי* לקהל בכוונה וללא הסכמתו. זה הקו ותו לא.

בארנבויים משול, מבחינות מסוימות, לאותו פסל ששם אסלה במוזיאון והפך אותה בכך למוצג ולמעשה אמנות. כך, עצם המרידה הנו אמנות, כמו גם תגובת הקהל, שהנו, למעשה, חלק מהיצירה. במילים אחרות: בארנבויים כיבד את באי הקונצרט בשני הדרנים לא מתוכננים:
א. יצירה תיאטרלית למנצח מרדן, קהל מפולג ותזמורת
ב. יצירה מוסיקאלית מאת ואגנר

מכעיס? *מצוין!* סימן שהאמנות הזו עבדה עליך, גרמה לך לרגש מסוים, לרגע של מחשבה מעבר לשביעות הרצון המנומנמת משהו של מאזיני המוסיקה הקלאסית וקהל הצרכנים בכלל. זה סמנה של אמנות אמיתית.
שלל תמיהות על היתממות 27952
אני מתפלא שאינך מסוגל להבדיל בין מעשה של ביטוי אמנותי טהור, דוגמת מארסל דושאמפ שהבאת, לבין מחטף פוליטי הצהרתי שהתואר היחיד היאה לו הוא coup d'etat (מיץ?)

אני גם מתפלא שאינך מבין (ואינני יודע אם יש לך ילדים או לא) את ההבדל בין אמנות לפורנוגרפיה לאו דווקא מינית אלא גם של אלימות - כדוגמת הסרטים המראים בתצלומי תקריב איטיים המראים כיצד המוח מתפוצץ לרסיסים (וזה לא מקס אונד מוריץ) - ההבדל בין זה לבין אמנות לילדים.

אני מתפלא כיצד אתה יכול להתעלם מההשלכות המעשיות על ילדים של אמנות בוטה וולגרית שמבוגר יכול (אולי) להתמודד עמה, להתעלם ממאבקם של ההורים יום יום על גידול ילדיהם, ולצמצם את הטיעון שלך רק למחוזות התבונה הטהורה - נכונה ומוסכמת עלי ככל שתהיה.
מגזר מתועב 27964
הדוגמאות שנתת פועלות לרעתך: מקס ומוריץ מקובלים היום הרבה פחות, ופסיכולוגים רבים טוענים שיש להמנע מסיפורי האחים גרים, שעשויים לגרום נזק לילדים.

אמנות "מגזרית" מוגבלת מטבעה, אתה אומר. לא יכולתי להסכים יותר. ה"מגזר" כאן היה "ישראלים שידעו שלא תנוגן יצירה של ואגנר". חלקם אף קנו כרטיס *בדיוק בגלל נקודה זו*. הטענה "הם אינם כל הקהל" או אף "הם מיעוט זניח" לא מורידה דבר: גם אם יש ילד אחד בקהל, שקנה כרטיס באופן מסודר, והאמן מודע לכך שהוא בקהל, אין מקום לפורנוגרפיה. באופן דומה, אין לנגן ואגנר גם אם יש רק אדם אחד בקהל שקנה כרטיס *רק בגלל* שידע שוואגנר לא ינוגן (וזה המקרה כאן - כבר ציינתי שאנשים קנו כרטיסים כדי להביע תמיכה בהחלטה, ולפצות על אלה שביטלו את הכרטיס).

האם מעשהו של בארנבויים היה אקט של אמן או אקט של פוליטיקאי קטן, שלא יודע לקבל הפסד?

יש מקום ליצירת רגש כעס באומנות. לא בכל אומנות, לא תמיד. אם אגיע להצגה והשחקנים יכריזו על שביתה כי הם רוצים תוספת לשכרם, וההצגה לא תתקיים, גם אז תוכל לטעון: "מכעיס? *מצוין!* סימן שהאמנות הזו עבדה עליך". אלא שאני טוען שבמקרה זה (כמו גם במקרה של בארנבויים) לא *האמנות* היא שהכעיסה אותי, אלא *האמן*. שונה באופן מהותי! עצם היותו של אדם אמן לא נותנת לו רשיון להכעיס בכל אשר יפנה, לא הופכת אותו לעל-אדם בעל "רשיון להכעיס". גם זכות גרימת הכעס של אמן מוגבלת למסגרת האומנות (האם מותר לצייר מוכשר לקלל אותך באמצע הרחוב, יותר משמותר לראש-העיר לעשות זאת?). המקרה של בארנבויים אולי נדמה לך כגבולי, אבל עצם העובדה שהצליח להכעיס אנשים בתוך אולם קונצרטים לא הופכת את ההכעסה למעשה אמנות. להיפך - היא מעידה על זילות האמן ואמנותו.
מגזר מתועב 27976
א. כפי הנראה לא התנסחתי בבהירות מספקת בעניין אמנות הילדים. צ"ל: אמנות ילדים *צריכה* להיות מוגבלת מעצם טבעה, על מנת לא לפגוע בילדים, מעצם היותם ילדים.

ב. במקרה של אמנות למבוגרים, לא רק שאין האמן יכול לדעת מראש מי בדיוק יהיה בקהל, אלא שאסור לו להתחשב בכך כמלוא הנימה. כשאתה בא לראות הופעה של אמן (בניגוד לתוצאת-עבודתו-של-אמן, קרי ציור, פיסול, CD), אתה בא לראות *אותו*, את מעשה האמנות כפונקציה *שלו*. מקרה גבולי יהיה, אולי, מקרה השחקנים השובתים שהצגת, אך אין לו דבר במשותף עם אחינו בארנבויים.

ג. כמובן שאין בהיות האדם אמן משום מתן זכות להעליב אותך ברחוב. מעל גבי במה, עם זאת - יש ויש.

ד. מר בארנבויים אינו פוליטיקאי, ואף אינו זקוק לחסדים כלשהם. מדובר במחאה אמנותית *לגיטימית*, באמצעים אמנותיים, במסגרת הופעה אמנותית. אולי אינך אוהב אותה - עדיין היא לגיטימית.

ה. עד כמה שהדבר נוגע לי, מרגע שדרכה רגלך באולם, הרי אתה מצוי בארץ Here Be Dragons. אם ברצונך להיות בטוח לחלוטין בתוצאה - קנה CD או וידאו.
מגזר מתועב 27977
ראשית, אתה סותר את עצמך: כאן אתה אומר שאסור לו לאמן להתחשב בקהל, ואילו בתגובה קודמת כתבת, "אמנות המיועדת לילדים (*כמות (sic) כל אמנות "מגזרית" אחרת*) הנה מוגבלת מעצם טבעה" (הדגשה שלי). או שאמנות בפני מגזר מסויים היא מוגבלת, או שאסור לאמן להתחשב בקהל ובמגזריו. אולי לא הבנתי את הכוונה. איזה אמנות "מגזרית" אחרת, למעט אמנות המיועדת לילדים? מהן המגבלות שם?

טענתי היא שלמקרה השחקנים השובתים יש הרבה, הרבה מאד, במשותף עם המקרה של בארנבויים. בשני המקרים, הכוונה היא להבעת מחאה ע"י האמן (דבר לגיטימי כשלעצמו) באופן הפוגע בקהל, במסגרת אמנות שאין מהותה פגיעה בקהל (להבדיל, למשל, מאמנות הסטנד-אפ קומדי או אמנות סרטי האימה).

הבן: אני מסכים איתך לחלוטין כי חופש הביטוי של האמן, במסגרת אמנותו, הוא בעל חשיבות עליונה. אולם מרגע שבחר האמן להציג את אמנותו במסגרת נתונה, מסגרת ממלכתית במקרה זה, והסכים למגבלות שידע עליהן מראש, עליו לעמוד במגבלות אלה. אחרת, דרך המחאה הראויה היא סירוב להופיע - ולא הפרה בוטה של הסכם ג'נטלמני. הדרך הראויה שבה היה על בארנבויים לנקוט כדי לנגן את ואגנר בישראל היה שכירת אולם (אפשר את אותו אולם ממש!), ולא אונס הנהלת הפסטיבל.

או במילים אחרות: לצייר מותר לצייר על קיר לאות מחאה ולשם יצירת זעזוע. אבל לא על קיר של בית בו הוא מתארח, לאחר שהתבקש במפורש שלא לצייר על הקיר כאן, ונתן את הסכמתו.

במקרה של צייר, אפשר תמיד לסייד מחדש. במקרה של בארנבויים, הכתם נשאר על הקיר.
מגזר מתועב 27978
א. אמנות יכולה להיות מיועדת למגזר מסוים (ילדים, פעילי שמאל/ימין, בעלי לאומיות מסוימת), שאז מדובר במגבלה מרצון של האמן, האומר "אני כותב עכשיו סיפור לילדים", למשל. זאת בניגוד לאמנות מופשטת, כללית, כמוסיקה וריקוד, למשל. לאמנות זו אין גבולות, וכל נסיון לשימם בטעות ובעיוות יסודו.

ב. לא יתכן כי חופש הפעולה של האמן יופר, במשך שנים, על ידי המסגרת הממלכתית. הכח נמצא בידי הממלכה, לא האמן. אם יסרב זה להופיע, ימצא לו תחליף הולם, כזה שיעשה את רצון הממלכה - זאת יודעים כל הצדדים המעורבים. לכן חשובה עוד יותר מחאתו של בארנבויים.

ג. איני מסכים להקבלה בין הקונצרט לציור על הקיר - היא פשטנית מדי. הקבלה הגיונית יותר (אם כי לא שלמה) תהיה: הצייר שהוזמן הביא עמו גם ציור עירום, אותו התבקש שלא להביא, ונתן רק לאורחים שהביעו עניין בכך להציץ בו. מקרה כזה גם הוא לגיטימי בעיני - אם רצונך באמנות, קבל אותה על כל המשתמע ממנה. אין חיה כזו "חצי אמן".
מגזר מתועב 28066
א. עכשיו הצלחת לבלבל אותי לגמרי. האם *האמנות* היא שמגבילה, או *הקהל*? אתה כותב שלריקוד, למשל, אין גבולות. אבל מה אם קהל הריקוד הוא מגזר מסויים (ילדים, פעילי שמאל/ימין, וכו')?

ב. אתה מסלף דברים. אף אחד לא היה מונע מבארנבויים לנגן את ואגנר במסגרת פרטית, ואתה יודע זאת היטב. העובדה שיש אמנים ש"יעשו את רצון הממלכה" לא פוגעת בחופש האמנות של האחרים. אבל אתה מנסה לרקוד על שתי חתונות - *גם* מסגרת ממלכתית ו*גם* חופש מלא. אין שום דבר מיוחד בכך שהמסגרת היא "ממלכתית": בארנבויים היה מעוניין להופיע במסגרת פסטיבל נתון, ממלכתי או לא, ולפיכך היה עליו לפעול במסגרת "כללי המשחק" של פסטיבל זה. לא מתאים? לך למקום אחר. הטענה כאילו היו מונעים ממנו לנגן ואגנר במקום אחר, המשתמעת מדבריך, היא שקרית.

ההעתקשות של בארנבויים לא היתה על "נגינת ואגנר בארץ הקודש" (יעד ומטרה לגיטימיים, עמם אני יכול להסכים לחלוטין), אלא על "נגינת ואגנר בפסטיבל ישראל". עם מטרה זו איני יכול להסכים לאחר שהנהלת הפסטיבל הצהירה והודיעה שהיא איננה מעוניינת. הסכמת שזכותו של אמן להעליב ולהכעיס אינה זכות גורפת, והיא מוגבלת לתחומי היצירה שלו. הוויכוח ביננו הוא בעצם, האם ההתעקשות על "בפסטיבל ישראל" (לעומת "במדינת ישראל") הינו במסגרת אמנות המוזיקה. אין לי ספק שהתשובה היא "לא". מותר לאמן לומר מה שירצה - במסגרת המסכימה לתת לו חופש זה. אם לא היתה קיימת במדינה מסגרת שכזו, היינו בבעיה, אך אין זה המקרה כאן. המסגרת קיימת; בארנבויים חשק והתעקש על מסגרת אחרת, בלתי-הולמת.

ג. אבל במקרה זה, המארחים בקשו במפורש מאותו צייר שלא להביא ציור שכזה; והוא אילץ אנשים, שלא רצו להביט בציור, לצאת מהבית (לכן השתמשתי בדוגמה של "ציור על הקיר").
קונצנזוס מתועב 27918
אגב, ניר, יש אלמנט דמאגוגי בטענה שלך. בארנבויים לא יצא כנגד *קונצנזוס* ציבורי. הוא יצא נגד החלטה שהתקבלה בהצבעה דמוקרטית של נציגי הציבור, לאחר ויכוח ממושך ומכובד. הרבה דברים אפשר להגיד על ההחלטה הזו, אבל לא שהתקבלה כקונצנזוס.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים