נקודה שלא הועלתה 28438
הרבה תגובות כאן מדברות על חופש האומנות והזכויות של האומן לבטא את עצמו והשאלה שלי היא במה דניאל בירנבוים הוא אומן? במקרה הזה כפי שאני רואה אותו האומן הוא ואגנר, בירנבוים לא יצר את המוזיקה אלא הוא רק מנהל את התזמורת שמנגנת אותה, הוא המבצע.
בג'אז או רוק אומן שמבצע יצירה שמישהו אחר חיבר, בעצם מפרש אותה. הוא יכול (ואף מצפים ממנו) לשנות אותה, להוסיף לה קטעים לשנות סגנון נגינה וכלים ועוד. במוזיקה קלאסית לעומת זאת יש הרבה פחות חופש אומנותי. התווים מוגדרים מראש לכל כלי נגינה, המקצב קבוע מראש והחופש האומנותי אם הוא קיים הוא מועט. תפקיד המבצע הוא לתת ביצוע הכי טוב של המוזיקה כפי שכתב אותה המלחין.
והשאלה היא במה מתבטאת היצירתיות של מנצח בתזמורת? מדוע הוא בכלל נחשב אומן? ומדוע הוא "זכאי" לחופש האומנות?
נקודה שלא הועלתה 28440
כשרונו של המנצח משפיע רבות על התוצאה הסופית. לכן, הניצוח נחשב לאמנות. השווה, למשל, את התשיעית של בטהובן בניצוחו של טוסקניני לאותה היצירה תחת שרביטו של כל מנצח אחר, פחות-או-יותר. (כמובן שמדובר בענין של טעם. אני רחוק מלהיות מומחה, ומעדיף את טוסקניני על כמעט כל גרסה אחרת ששמעתי. אחרים טוענים שהביצוע שלו גרוע, מהיר מדי, וכו').

תפקיד המנצח דומה לתפקיד הבמאי בקולנוע: סביר כי אותו הסרט, עם אותם השחקנים, אותו התסריט וכו' יראה שונה אם יביים אותו אדם אחר.
די כבר עם האומן והאומנות 28445
סליחה שאני עושה קאמבק לניג'וס הזה, אבל זה חזק ממני: "אומן", בעברית, הוא בעל מלאכה ו"אומנות" היא עיסוקו. אין בין זה לבין אמן ואמנות דבר וחצי דבר. עם כל הרצון הטוב, המלה "אומן" לעולם לא תהיה זהה ל"אמן" וזה ממש לא משנה אם ואיך ינקדו אותה, אז אנא שימו לב.
אתה צודק ואני מתנצל. 28451
די כבר עם האומן והאומנות 28461
סליחה שגם אני עושה קאמבק, אבל בכתיב מלא אפשר לכתוב גם ''אומן'' במובן ''יוצר'' (כמובן שיש לקרוא בחולם. בכתיב מנוקד יבוא חטף-קמץ או קמץ קטן).
אין צורך להיות נודניק או נאג'ס. כל עוד יש יסוד סביר להניח שהכותב מודע להבדל, הרי שהנזק מהכתיבה החסרה, שבעטיו אנו מרבים כל כך לשמוע כאלה המבטאים ''אמן'' בקמץ רחב, גדול מהנזק שמסבה הכתיבה המלאה. מעט מאוד טועים ומבטאים בשורוק.
שוב הוואגנר הזה 28455
נקודה מענינת היא שדווקא וואגנר (בנוסף למנדלסון) היה זה שהעלה את המנצח לרמת אמן. עד תקופתו היה המנתח מעין שוטר תנועה אוטומטי, והרבה תזמורות ניגנו ללא מנצח אלא בניהולו של הקאפלמייסטר, הכנר הראשון למשל.

וואגנר התמחה בניצוח על האופרות של בטהובן שאותם למד ביסודיות ונתן להם פרושים חדשים ונועזים, לתקופתו. (הוא אפילו שיכתב את
התשיעית, זו עם האודה לחרות, לפסנתר - סיבה להחרמת בטהובן אהובו של וואגנר והנאציזם)

המנצח כיום הוא המפרש הראשי למוסיקה, אשר נותן לביצוע את הביטוי הספציפי שלו.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים