 |
|
 |
||
|
||||
 |
אין ביכולתי - מאילוצי זמן - לקרוא כרגע את I Am a Strange Loop, אבל מהתיאורים כאן נדמה לי שמושג 'רסיסי הנשמה' של הופשטדר בעצם אומר שכל עוד אדם השפיע בצורה עמוקה על חיי אנשים אחרים הם בעצם חי דרך השפעתו האמורה עליהם. אם אני צודק, מה מחדש כאן הופשטטר חוץ מכמה מונחים חדשים לרעיון ישן מאוד? אגב, סוציו-ליגוינסט ישראלי בשם חיים נוי טוען טענה דומה למדי, אם כי במונחים אחרים, ולפי דעתי מעט יותר מעניינים (ושוב - סביר להניח שאני חוטא כאן להופשטטר). לפי נוי, כאשר אנו מדברים אנו, לעתים מזומנות, "אחוזים" (במובן של possession) על ידי אנשים שדיברו לפנינו - אנחנו מעתיקים מהם חלקי משפטים, סגנון דיבור, דיקציה וכדומה. הוא מדגים את התופעה באמצעות ספרי מבקרים של מטיילים בחו"ל, ומראה כיצד ביטויים מסוימים, המייצרים כמו גם מייצגים הלכי חשיבה דומים, מועתקים בין מטייל למטייל. אני חושב שאנלוגיה טובה נוספת היא ביטויים לשוניים מסוימים שהופכים נפוצים בקבוצות קטנות ואינטנסיביות (למשל קורסים בצבא או כיתות מסוימות בבית הספר או קבוצה של חברים קרובים) - ביטויים ויראליים ממש, שאתה מוצא את עצמך מאמץ לעתים בעל כורחך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מכיר את התאוריות הקודמות שאתה מתייחס אליהן, אבל אולי מה שהופשטטר חידש זה רק בטענה כי ה"חיים" של "רסיסי נשמה" הם חיים של ממש; אם התבונה היא תבנית (pattern), הרי שהעתקת התבנית למצע חדש פירושה שהתבונה ממשיכה להתקיים; והעתקה חלקית פירושה קיום חלקי. כלל שההעתקה מקיפה יותר (היכרות מעמיקה יותר), העותק "חי" יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל החלק הזה של הראיון עם הופשטטר נראה לי (כמו שהשמאלנים מגדירים את השקפות הימניים), הזוי - משהו פסאודו מיסתי. אני נזכר במושג הרבה יותר פשוט מ"נשמה" - "מעבר חום", שעליו למדתי אצל פרופ' ארתור שביט (שלהפתעתי מלמד היום, כ 35 שנים מאוחר יותר, את בני), בשעורים הראשונים בתרמודינמיקה. אנחנו אומרים שעובר "חום" ממערכת אחת לאחרת. אבל, בעצם, מדובר רק באמירה לצורך הנוחות. בעצם לא עובר בין המערכות שום דבר. מדובר בהשפעה הדדית בין המערכות, באחת האנרגיה הפנימית, שהיא תכונה של המערכת, פוחתת, ובשניה גדילה. חומר בודאי לא עובר, וה"מעבר" הוא משהו מופשט לחלוטין. אבל כאן, הופשטטר קורא להעברת ידע, שהיא בעצם, השפעה הדדית בין בני אדם, "מעבר חלקי נשמה", שכביכול ממשיך את החיים. קשה לבקר מישהו שנחשב רציני, אבל זה נראה לי ממש התחרפנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חום הוא פחות אמיתי בעיני מגרזן, אבל כמו מהירות, תנע, אנרגיה (ואפילו אינפורמציה) יש לו קיום בעולם הפיזיקלי. המראיינים נגעו בשימוש של הופשטטר במילה ''נשמה'', שמוסיף לדיון ניחוח דתי-מיסטי. לטענתו זה עקרוני - אני חושש שיש כאן גם ''אמצעי אומנותי'' ותאוות פרובוקציה. נ.ב. לאף צד אין מונופול על הקריאה ''השקפה הזויה''. זה טריק רטורי שנועד לסמן את מי שמחוץ לקונצנזוס, לכל צד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בודאי שלכל המושגים האלה, כולל למעבר חום, יש קיום. המיוחד ב''מעבר חום'' הוא המילה ''מעבר'' שגורמת לאדם לחשוב על כך כמו זרימה של מים (ופעם באמת דברו על ''אתר'' שזורם). כשמישהו חושב על מעבר אנרגיה קינטית, התפישה האינטואיטיבית שלו היא ישירה. הוא לא חושב על משהו כמו חומר שזורם. אגב, ''זרם חשמלי'' הוא מושג שדומה, מהבחינה שאני מדבר עליה, למעבר חום. בהגדרה המילולית יש אנלוגיה למשהו אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התיאוריות הקודמות הן, למשל, תיאוריות מימטיות (שאינן חביבות עלי במיוחד) או פשוט האמונה הפופולרית שאדם ממשיך להתקיים באמצעות יצירותיו הרוחניות ו/או הביולוגיות. נראה לי שיש כאן נטייה להאנשה שהופשטטר דווקא אינו חוזר עליה, בדרך-כלל - הנטייה לראות ברעיונות (או מערכות של רעיונות) עניין אוטונומי המתקיים בפני עצמו. לרעיונות אין מודעות עצמית או (אשליה של-) רצון חופשי, ובמונחיו של הופשטטר, הם אינם לולאתיים (כפי שנאמר פה על ידי אחרים). גם אם אני מאמין בתיאוריות של מרקס אודות טבע החברה, מרקס אינו חי כיום באמצעותי - *רעיונותיו* חיים כיום. עכשיו, אני מבין שהופשטטר מדבר על משהו מורכב יותר, הכרות אינטימית ממש, אבל הרי זה נמוג תוך דור אחד (במקרה הטוב), וגם לפני שזה נמוג אין את מוטיב המודעות העצמית החיוני כל-כך. הופשטטר מעריך מאוד את היכולת של אנשים ושל התבונה האנושית להפתיע אותנו, להיות לא-צפויים ובלתי ניתנים לשחזור. השפעתו של אדם נותרת אחריו, וודאי - אבל את היכולת להפתיע אותנו ולחדש הוא איבד. עיקר שכחתי: הראיון מרתק, השאלות מצוינות והתרגום קריא וטבעי. כל הכבוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה. כדי להבהיר – גם אני חושב שהתפישה של הופשטטר, לפיה משהו ממלחין שנפטר לפני 200 שנה עדיין חי, וזאת בזכות יצירותיו, אבסורדית למדי. (תודה.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא לגמרי בטוח שהטענה אבסורדית. דווקא בחלק אחר של הדיון ניסו להפריד בין החיים כקיום של המכונה הביולוגית שנקראת ''אני'' לצורך הדיון, לבין פונקציות תבוניות אחרות שה''אני'' הזה מייצר. למה לוותר על הראיה של הזכרון של הדברים שעשינו, על פירות עמלנו, על חלקנו בילדינו ועוד כמעין המשך של ה''נשמה'' או איך שלא נקרא לזה. אם האדם הוא מעט יותר מהמכונה של גופו אז חלק מקיומו מתמיד בצורה זו או אחרת בעקבות שהוא משאיר בעולם. ואני דווקא מטריאליסט אדוק (ואפילו מארכסיסט...). (את הופשטטר לא קראתי ואני קצת מתבייש להגיב על דברים מפי השמועה). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |