 |
|
 |
||
|
||||
 |
כתבה חביבה ביותר, וויכוח אחד קטן לי עם הכותב: דווקא המילים של "בואי ניפרד" נפלאות, בעיני. ודווקא השורה המצוטטת, "הו מתוקה שלי, פישלת בגדול". כי אפשר להבין את זה בכל מיני כיוונים מבחינת מצב הרוח של הדובר: כועס, מריר, משלים בצער, שמח לאיד, מתנשא, לועג... או איזשהו שילוב של כולם. ואת כולם השורה הזו מביעה בעוצמה לא קטנה. אצל זמרים יותר אקספרסיביים בשירתם (שלום חנוך?) היה אולי הטון מסגיר את מצב הרוח. אצל רודנר לא, וזה אולי לגנותו אבל יוצא טוב, כי זה משאיר את האופציות פתוחות. גם שורות אחרות בשיר מרחפות בין סרקאזם-כועס לסרקאזם-לועג: "בואי ניפרד, נעשה את זה יפה; את הרכוש, כבני תרבות, נחלק על כוס קפה", וגם "הכינו את הממחטות - אולי תבכו". |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כולי תקווה כי ניקוד ה-'ת' בכותרת תגובתך הוא שוא ולא פתח... בכל אופן - ודאי שעל טעם ועל ריח אין להתווכח (כמדומני שהקפדתי לציין כי אלו דעותי האישית מספר פעמים בגוף המאמר), אך אוכל רק להבהיר לך מדוע בי - אישית - לא עוררו המלים את אותה תגובה חיובית לה זכו ממך. הסיבות הן שתיים: 1. באופן כללי - אני מתעב שירי אהבה, אהבה נכזבת, פרידה, געגוע לאהוב וכל שאר הירקות מסוג זה. יש, לדעתי, כמות מוגזמת ומופקעת שלהם. 2. הצירוף "הו מתוקה שלי" - הנשמע ארכאי משהו, ומיד לאחריו "פישלת בגדול" - שפת "רחוב" כביכול - צורם לי מאד. ביחוד כאשר רודנר הוא זה השר אותו. משום מה קשה לי לשמוע את רודנר מוריד את עצמו לשפה כזו - וזה גם המקרה ב-"נשקי אותי עכשיו נשמה". זוהי, כמובן, דעתי האישית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי מודע לשתי האפשרויות בקריאת הכותרת של תגובתי הקודמת, אבל אין לי שום כוונות מאחורי הקריאה בפתח, כפי שהבהרתי במשפט הראשון. גם כאן אין לי כוונות אמיתיות בכותרת, סתם להמשיך את הקו המרושע. כל עוד המאמר לא מפוצץ בתגובות, אני שמח לחטט בקוצו של יוד בשורה "הו מתוקה שלי, פישלת בגדול". "מתוקה שלי" ארכאי? נדמה לי שיצא לי להגיד זאת כמה פעמים לחברתי לשעבר. ממילא לא מדובר במשהו שהדובר "באמת" אומר לאהובתו לשעבר (עזובתו?) בדלת אמות אלא במין "מכתב פתוח". לא יודע, נשמע לי טבעי. ומספיק עברית-מדוברת כדי ללכת עם - "פישלת בגדול": זו מילת סלנג שכנראה נחוצה ביותר בעברית. ראה, למשל, מאמר אחד אחריך, של יואב גלעדי. כתוב באופן כללי בעברית גבוהה למדי, ונזקק בכל זאת למילה "פשלה", אמנם במרכאות. מכל מקום, לא מתאים לחמי רודנר? "בן אדם ... להעביר איתו את הלילה", ו-"נפלת חזק", משני השירים הראשונים שעולים לי בראש, לא יקנו לו את אות לגיון הכבוד של האקדמיה ללשון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, אני מוכן להאמין שחברתך לשעבר זכתה להיות "מתוקה" בפיך, אבל ספק הוא אם היתה היא "הו". "הו מתוקה" לוקח אותך לעבר הרחוק - O Captain My Captain - ומרה היא הפתעת ה-"פישלת"...אין לי בעיה עקרונית עם סלנג - אינני חף משימוש בו, ואף משתדל להוסיף לו ביטויים מקוריים משלי. הבעיה, מבחינתי, היא במיקום ובעיתוי. מילות השיר הזכירו לי, איכשהו, מוסיקה מזרחית - אותה אני מתעב במיוחד (הלאה הפוליטיקלי קורקט! הלאה הזמר המזרחי!) שיריו הקודמים של רודנר - אלה שהזכרת - חפים, לדעתי, מבעיה זו. הסלנג בהם, איכשהו, צרם לי פחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו ניר, נאה דרשת. לקח לי יומיים למצוא תשובה לטענתך הכל כך נכונה, לכאורה, בדבר הזיוף שב"הו". לא שאני עקשן למצוא תשובות; אני מקווה שאני יודע להכיר בטעויות. אבל כאן הייתי צריך להתמודד עם האינטואיציה שלי, שהתעקשה לקבל את "הו מתוקה שלי" באהבה רבה. כמובן, ייתכן שקהתה בלוטת העברית שלי. אבל אני חושב שיש לי הסבר: העניין הוא שוב בכך שלא מדובר באמת בחלק מדיאלוג, אלא במין הצהרה, "מכתב פתוח" כאמור, שרק מתחפש למונולוג מדובר. בהקשר כזה דווקא החגיגיות של ה"הו" תורמת הרבה, מוסיפה נפח הצהרתי ועוד שמץ של סרקאזם. כלומר, אפילו בלי שיקולי משקל אני מעדיף "הו מתוקה שלי" על "מתוקה שלי" בלבד. באחד מאותם צירופי מקרים חביבים, בדיוק כשעליתי על זה (בעת נסיעה, מול סמינר הקיבוצים בת"א), ובעודי מנסח במוחי את התגובה, החל להתנגן ברדיו השיר האמור. חרף נטייתי הראשונית להחליף תחנה בהיסטריה (כי המוזיקה שלו נמאסה עלי כליל) הכרחתי את עצמי להקשיב שוב למילים. ובכן, אני עדיין חושב שרובו נפלא, אבל הבית הראשון הוא זוועה. השורות "זה קצת קשה" ו"אבל זו התשובה" חלשות והורסות מומנטום, אבל בלתי נסלחת היא השורה "נכון שזה מרגיש כואב". את האנגליזם הנורא הזה צריך לסקול בכיכר העיר. (כותרת התגובה: א. מנור, "שלום עליכם") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי, הפנמתי, האזנתי שוב, הרהרתי - עדיין האינטואיציה שלי זועקת חמס. ואולי טוב שכך - שאמנם אני ניר, אך לא ירדן... במאמר מוסגר אציין שהסרקזם של רודנר מאז ומעולם נראה לי מוזר - לא יודע למה. כשהוא רציני אני מאמין לו, כשהוא הזוי אני מאמין לו, כשהוא רוקיסט אני מאמין לו. כשהוא סרקסטי הוא נשמע לי מעט כמו ילד מקטר. מוזר. באשר לאנגליזם - נראה לי ש-"נכון שזה מרגיש כואב" הוא תוצר מובהק של התאמת הברות מאולצת למלודיה/משקל. מצד אחד זה מעצבן, מצד שני אני נזכר בעצמי מנסה נואשות למצוא משפט עם חרוז ל-"בננה" שיכנס ב-X הברות נתונות ויהווה פואנטה לשיר על מקרר, למשל. אוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהצתה מאוחרת משהו, תגובה 95709 אבל, ניר, במקור זה Yo-ho-ho! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק, כמובן, אך אם תשים לב לתגובתך לה הגבתי, תראה כי כותרתה היא ''הו ועוד הפעם הו'' - ומכאן הסירוס. אני חייב להודות שאני מלא התפעלות לנוכח זכרונך המדהים. אני לא הייתי זוכר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |