 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש כאן הרבה דיבורים על זן, חשבתי לתת קצת פרספקטיבה אישית. הכרתי קצת את הזן קודם, אבל התחלתי לעשות ברצינות כשגרתי בארצות הברית, והיה מרכז זן שם. לו היינו במזרח, זה היה נקרא מקדש זן, אין הבדל. מדיטציה זה משהו שהכרתי גם קודם, אבל שם היתה חברה שפעם, כשדיברנו על מדיטציה, אמרה 'אז בוא נעשה ביחד! שבוע, כל יום שש בבוקר'. שש בבוקר זה מוקדם. אבל שבוע זה כלום. התחלנו. אחרי שבוע החלטנו להאריך, ובאיזה שהוא שלב, היא פרשה, אני המשכתי. פתאום גיליתי שאפשר לא רק שש בבוקר, אפשר גם בשמונה, אחרי שמלווים את הילד לבית ספר וצוחקים קצת יחד. כל יום, במרפסת בחוץ, משקיף על דשא וזבובים שבאים לבקר. מחוץ למרפסת היתה חצר משותפת, ועברו שכנים, אבל לא נתתי לזה להפריע יותר מדי. זה, דרך אגב, עשיית זן. עושים את מה שעושים. קצת פחות שמות. בשלב מסויים, דברים קרו שלא היו לי שמות בשבילם, לא היה תיאור. פתאום נמשכתי לקרוא את 'ספר המתים והחיים הטיבטי'. יש על המדף מלא שנים, אבל פתאום מעניין. ואז אני מגלה שהבן אדם הזה כותב על דברים שאני אפילו לא ידעתי לתאר, והוא כבר עם מילים והבחנות. מדהים לראות שבעצם החקר הזה פנימה מביא לדברים דומים. מה שקורה אצלי ומה שקורה אצלו לא ממש שונים. כשהיה נזיר זן מקוריאה שביקר, הלכתי ליומיים מדיטציה, ומאז בעצם המשכתי כמה שנים, גם אם במרכז אחר. הזן הוא השם שנותנים לעשייה. במרכז זן הזה עשו זמירות, קידות, ומדיטציה שקטה. מפעם לפעם הולכים הליכת מדיטציה, לשחרר את הרגליים בין הישיבות. מה ההבדל בין להגיד שזה כדי לשחרר את הרגליים לבין להגיד שזה כדי ללכת? לקרוא לזה הליכת מדיטציה מזכיר לנו שגם כאן, המשימה היא להיות כאן ועכשיו. לא להתעסק במחשבות אחרות, אלא להיות כל-כולנו כאן. אם כואב, מרגישים את הכאב, לא נגדו ולא בעדו. מורה הזן מקבל תלמידים לשיחה. נותן הזדמנות להתייעץ, לשתף, ותפקידו הוא להיות המחזיר ל'כאן ועכשיו'. אם הראש שלי רץ למקום אחר, חוטפים זאפטה. לא פיזית דווקא, למרות שאפשר גם, זה לא ממש משנה. גם במרכז אצלי המכות היחידות היו לשחרור הכתפיים, למי שמבקש, אבל ממש לא נראה לי בעייתי מכה בראש כדי לנער אותי. בסופו של דבר, בשביל זה אני בא, והמכות המילוליות, הלקלוט שאני לא שם, כואב הרבה יותר ממכה בראש. המיוחד במורי זן, הוא שהדבר היחיד שהם מלמדים הוא להיות 'כאן ועכשיו'. זה זרם שזנח את המילים, בהיותן אך מתארות את המציאות – ולכן מרחיקה ממנה. העשייה הטהורה, החוויה הטוטלית של להיות איפה שאני נמצא, זו המטרה היחידה. לכן כדי להיות מורה זן, החיבור למציאות הוא החשוב, ולא המילים או התיאוריות היפות אודותיה. בזה הם מתאמנים, ולכן הם טובים בלקלוט כשמי שמולם נעול על תפישות, או עסוק במחשבות על המציאות, במקום לחיות אותה. לכן לא חשוב אם עושים זן בעמידה, שכיבה, או ישיבת לוטוס. לכל יש תפקיד, והזן הוא כל הזמן. וכל הזמן גם לקלוט מתי אני נופל... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה כתוב יפה מאוד - תודה - אבל אני מתקשה להבין איך אדם מערבי, בתרבות המקדשת את הרפלקסיביות (לחשוב על המציאות ורק אז לחיות אותה) יכול לעשות בזה שימוש. אני מפספס משהו, נכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אישית, אני לא בטוח שלחשוב על (את) המציאות אינו לחיות אותה. שהרי כך או כך אנשים חושבים ונמצאים. נראה לי שסוג המחשבה שהתורות האלה באות לבטל היא לא מחשבה רפלקסיבית אלא כזו שמבצעת ראיפיקציה, כלומר, נוטלת ישים סימבוליים (למשל כסף) וגורסת שהם נוכחים בלי תלות בסובייקט החושב. מחשבה רפלקסיבית היא כזו הקשורה תמיד אל החושב, כזו שנבחנת במסגרתו (!אני! חושב ש... האם !אני! חושב נכון? כלומר, למה אני חושב כך?) ולכן היא כאן ועכשיו במסגרת המצומצמת שהחושב מכיר בה כעצמו כרגע. כך לפחות אני מבין זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם המחשבה היא רציונליזציה בדעבד של החוויה - המציאות, הרי שהמחשבה היא בדרגה שניה ל''גרעין''. לא ''אני חושב משמע אני קיים''. אלה ''אני קיים''. או ''קיום''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כל כך בטוח איך זה קשור למה שכתבתי אז נוסיף כמה מילים. בעיניי, לאדם בין שאר הדברים, מחשבות, רגשות, תחושות (הפרדה פיקטיבית). כל אלה נמצאים, חלק מהמציאות. מילים מקשרות בין בני אדם. מילים גם הן נמצאות אולם בדרגת האינטראקציה (ברמת היחיד, מילים הן הקישור בין התרבותי לפרטי - בהישענות מסויימת על מיד) שגם היא נמצאת (על שאינו נמצא במוחלט לא ניתן לדבר או לחשוב. אם ניתן, הרי שהוא יחסי). מחשבה רפלקסיבית ומחשבה ראיפיקטיבית- נאמר שאדם כועס. מחשבה רפלקסיבית תאמר, מדוע אני כועס? תשובה אפשרית - כי דבר מה לא עלה כרצוני. ומדוע אצפה שדברים יעלו תמיד כרצוני? האם רצוני הוא כלל המציאות? לא. אעשה כמיטב יכולתי להשגת רצוני מבלי להיפגע בצורה כזו (בהנחה ואיננו "אוהבים לכעוס"). במסגרת חשיבה כזו אפשר להגיע להשככת הכעס. מחשבה ראיפיקטיבית. כאן אין שאלה מדוע אני כועס. אני כועס כי רצוני עליו להיעשות וכרגע זה לא קורה. הכעס רותם אמצעים קוגניטביים כמו אלימות סימבולית או פיזית כלפי חוץ או פנים כדי להגיע לשיכוך דרך תוצאה חיצונית. אין כאן גרעין ראשון ודרגה שניה וכו'. אפשר ודאי לדרג פוטנציאלי ואקטואלי כמו שאריסטו עושה, אך בוודאי שהן הפוטנציאלי והן האקטואלי נמצאים ברמה כל שהיא, ובקיצור נמצאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אין הבדל בין המציאות הסוביקטיבית לזו האובייקטיבית? הן המחשבות/רגשות *שלך* אינם בגדר מציאות לצופה מהצד, מעשיך הם המציאות עבורו, הסבר לצופה את מעשיך, אתה תשתמש במילים, הן מציאותיות אך בעלות יכולת מוגבלת לנסח את מחשבותיך, גם המחשבות הן במציאות (הסובייקטיבית בלבד), והן רציונליזציה של ?(כאן חסרות לי מילים, פנימיות, האני האמיתי, ועוד מהמלל הניו- אייג'י מפספסות את המטרה, לכן אני משתמש במילה "גרעין"). נראה לי שאני מסתבך בנסיון להסביר במילים את הלא ניתן להגדרה במחשבה. ושוב, מדברי ההודי: "מדיטציה זה לא מה שאתה חושב". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי שאתה מסתבך, גם אני מסתבך. משמעות היא אומנם דבר משותף עם בסיס תרבותי "כבד", אבל היא גם דבר פרטי. בפילוסופיה הסינית (מקונפוציאניזם דרך מוהיזם עד טאואיזם) עד כמה שאני קראתי לא נוהגים לדבר על מציאותי ולא מציאותי, סובייקטיבי, אובייקטיבי, יש שהוא אמת, לא יש שהוא שקר. כדי לתאר את החסר הזה שהוא השקר או הטעות מדברים על כנות והתאמה. אדם טועה כאשר המציאות האישית שלו אינה תואמת את זו המקובלת, ואין זאת אומרת שהמציאות הסובייקטיבית שלו אינה קיימת, אלא שהיא קיימת בעיקר בשבילו, וכנראה שאינה תומכת ביכולת החיים שלו (למשל האנורקטי שהוא תמיד שמן מידי בעיני עצמו). אדם משקר כאשר הוא מציג דברים כפי שהוא רוצה שאחרים יחשבו שהם, ולא כפי שהוא חושב שהם. גם כאן מדובר ביש שהוא יחסי, שהרי השקר מבוסס על היתכנות (כמו שאומרת המימרה, בכל שקר יש גרעין של אמת). בכל מקרה, הפרט הוא חלק זעיר מאוד מהיש. הזכרון שלו חלקי ומתעתע, והדימיון שלו (ואתייחס אליו כמוכוונות לעתיד בלבד) חסר ודאות. בז'ואנג צי, ב7 הפרקים הפנימיים מוצג איזשהו משל על החלקיות הזו (הצפרדע בתוך הבאר... אישית אני מחבב את תרגומה של נינה קוריאה לאנגלית והפרשנות שהוסיפה... http://thezenfrog.wordpress.com/chuang-tzu/). ועם זאת, הפרט, זכרונותיו, דמיונותיו ושגיונותיו הוא בהחלט חלק מהיש, גם אם לא ברור לנו הקשר הכללי. אפשר לפרש כך גם את הקשר בין האמירות הסוקרטיות "דע את עצמך", ו"הדבר היחיד שסוקרטס יודע טוב מכולם הוא שהוא אינו יודע דבר". שכן אם אנו יודעים את הרגע, הרי שאנו יודעים את עצמנו כאן ועכשיו. לא בעתיד, לא בעבר, ולא במקום אחר. למעט ודאות שקטה זו איננו יודעים דבר. ודאות זו, שהיא ודאות של חוסר ידיעה, נראית לי יותר כהבנה. שכן התוכן של ההבנה תלוי נסיבות, אבל ההבנה מאחדת את כלל התוכן ממידע לידע. כאן הסובייקט והאובייקט קורסים זה על זה והופכים לאחדות. המושג אלוהים בדתות המונותיאסטיות, הכל יודע, כל יכול וטוב ומיטיב, עבורו הסובייקט הוא ענין אובייקטיבי, אם מנסים להיות עקביים. מי שרואה עצמו כפנתיאיסט בוודאי רואה את הישים החלקיים כמשתתפים בשלם (לפחות כך זה נראה לי עקבי), אך הקושי פה הוא הנקודה המוסרית. שהרי טוב עומד ביחס לרע, ואם הכל טוב, הרי שהטוב חסר משמעות, ואם רק חלק טוב, אז נשאל מדוע הוא טוב, ומנין בא הרע. חוסר עקביות זו נפתרת לטעמי בגרסה שהצגתי טרם הכנסת המושג אלוהים, שכן אין טענה של מוסריות. במקרה זה אלוהים הוא גם הצופה/כלל הצופים/כלל נקודות התצפית (פנאנתאיזם), ולמי שמתעקש על הפרדה בין סובייקט ואובייקט הבעיה נשארת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נחמד שהבאת מסוקרטס, כשחשבתי על תגובתי הראשנה עלו בדעתי מייצגי המחשבה המזרחית בתרבות המערב, שפינוזה, סוקרטס וזנון. אין לי מה להוסיף, תודה ולהתראות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, ובכיף. עם האמירה שמחשבה רפלקסיבית היא קודם לחשוב ואז לחיות, אפשר להתווכח. גם לא בטוח שאנחנו מסוגלים... אבל הקושי לבן המערב שמורגל בלנתח את הדברים, ושהניתוח האינטלקטואלי חשוב כל כך, הוא אכן קושי משמעותי. כשחווים את ההבדל, כששמים לב למחשבות החולפות, ומצליחים קצת יותר לשים לב אליה 'מבחוץ', אפשר להיות חופשיים יותר. פחות נעולים בקונספציות שלקחנו כמובן מאליו, ואפילו לא שמנו לב אליהן כאן. יותר שקטים בפנים, פחות נרעשים מכל דבר. אני דווקא טיפוס 'ראש'. הרבה מחשבה, ניתוח והסקת מסקנות, רציונל. שימושי מאוד, אבל חשוב לראות מתי האוטומט משתלט. כשמסוגלים לראות שמה שאני חושב על המציאות היא רק מחשבה, שומעים יותר, רואים יותר, מריחים יותר. מדהים עד כמה הראש הנפלא שלנו, שעוזר לנו כל כך, מפריע לפעמים. אחד הקשיים שיש לבן המערב (אם אנחנו בהכללות מסוג זה), הוא בלוותר על דעות, ובעיקר - על חשיבותן של הדעות שלנו. לכן ממהרים להסביר שמכה בראש זה בסדר או לא, מורה זה טוב ואחר רע, וכו'. שורה תחתונה, תרגול - לא דיון. קצת יותר מודעות למה שקורה בפנים, דרכה גם שמים לב לאדפטציה שאנו עושים למציאות כל הזמן. לכן התמקדות בנשימה כל כך עוזרת - מרגישים פיזית את המתחים הפנימיים, וגם יכולים להשפיע קצת דרך הגוף. לא רק לחשוב על דברים. התרגול כולל 'ירידה' ממחשבות, לשים לב שעלתה מחשבה ולהחזיר את תשומת הלב לנקודה פיזית או נשימה. דורש ויתור מודע על המשך המחשבה, 'לגמור את המשפט'. כשמדובר במתחים, מילא, קשה אבל רצוי. כשמדובר במחשבה נחמדה דווקא - קשה מאוד! לפחות לי... אבל התרגול יוצר יכולת, ונותן חופש. נולדת אפשרות שקודם אפילו לא שמנו לב שחסמנו לעצמנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההסבר (יש לך יכולת נהדרת להכניס את הקורא לחוויה שלך), אבל אני חושש שלא הסברתי את עצמי כיאות. אני מבין במידה סבירה, נדמה לי, מהי מהות החוויה וכיצד ניתן להגיע אליה. אני גם מבין שזו חוויה מזן שונה, קטגורית, מאלו בהן אנו מורגלים. אני אפילו מבין שזו חוויה נעימה. מה שאני לא מבין הוא כיצד החוויה *מועילה*. בהחלט ייתכן שזה לא קריטריון רלוונטי, אבל כיצד היכולת שלא לחשוב מסייעת לאדם לגבש לעצמו מטרות ולהשיגן? האם התועלת מגיעה מחוץ לחוויה עצמה, דהינו, בכך שהיא מאפשרת לחשוב ביתר יעילות בזמן שלא עוסקים במדיטציה? כי, נדמה לי, מבחינתו של הזן "הקלאסי", התועלת הממשית תהיה אם האדם יאמץ את החשיבה-חסרת-החשיבה כדרך חיים - אך זו אינה תועלת מערבית באופיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כיצד היכולת שלא לחשוב מסייעת לאדם לגבש לעצמו מטרות ולהשיגן?" לי זה די ברור, הגם שאני ממש לא מומחית למדיטציית זן (היתה תקופה שעשיתי מדיטציה באופן יומיומי, אבל זה היה ממש מזמן ומאוד חלקי). מה שאנשי המערב קוראים "אינטואיציה" או "קפיצה מחשבתית" עולות הרבה פעמים מתוך חלל ריק. הנדנוד הבלתי פוסק של החשיבה המודעת (הרפלקסיבית, בלשונך) חוסם קפיצות כאלה, וכשמצליחים להנמיך את קולו לזמן מסוים, רגעים או שעות, התוצאות הן צלילות מחשבתית גבוהה יותר. במצב כזה, מה שקוראים "הקול הפנימי"1 מתחזק והאדם יכול לגבש החלטות ותובנות (או לראות אותן מתגבשות לנגד עיני) בבהירות יתר. די בטוח שנכתבו על השיטה הזו גם ספרי עזר למנהלים... :-) 1 אני בכוונה מתרגמת למונחים מערביים פסיכולוגיסטיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הרי אמורים לדכא כל מחשבה שעולה, לא? או שיש מחשבות שעולות ומותר לפתח, או שמא לתת להן להתפתח "מעצמן"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלה לא בדיוק "מחשבות" שעולות. לא יודעת איך לקרוא להן בשם שלא יהיה יומרני או סתמי. בעיקרון אי אפשר לדכא את המחשבות הרפלקסיביות (=התודעה), אפשר רק להתמקד במשהו שמעבר לה (מראות, תחושות, נשימה..) ולהבחין בהדרגה איך היא מוסטת הצידה. בדרך כלל היא חוזרת ומתגנבת כמה פעמים, ואין טעם "לא לחשוב על פילים לבנים" - אלא להתמקד בתחושת הפיל האפור הממשי הניצב מולך, ולראות את הלבן מתפוגג לאיטו. אצל מתחילים, או במדיטציה לא מוצלחת (או כשיש צורך ב"התנקות" מהמון חוויות מסעירות), יש תחושה שלא הצלחנו כלל לדחוק את ההכרה ושהיא התגנבה שוב ושוב ("כל הזמן חשבתי על הפגישה של אתמול"). גם זה קורה. אין דרך ישירה ללחום בזה. אבל כשזה עובד, זה עובד כמו קסם. יש כמובן גם מדיטציית דמיון מודרך, שבה מפתחים בכוונה ובידיעה מחשבות מסוימות, טובות ומועילות (בד"כ בהנחיית קול חיצוני, זה פשוט קל יותר לא "לתכנן" בעצמך בזמן אמת). זה סוג נפרד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטער על ההצקה, אבל את יכולה לחדד קצת, או שמא, לתרגם קצת? אני מצליח להבין מה אתם אומרים על מצב התודעה-ללא-מודעות (נו, בערך) הזה, אבל לא מצליח להבין איך מגיעים ממנו לתובנות כלשהן. לצורך העניין, האנלוגיה שכל הזמן קופצת לי היא למסאז': זה לא יגרום לך להיות בכושר, אבל זה יעזור לך להשתחרר משרירים שנתפסו בזמן ביקור בחדר כושר, וזה גם נעים. אבל את (ונדמה לי שגם עדי) מדברים על משהו אחר, נכון? על משהו, אם נמשיך באנלוגיה, שכן מפתח לך את השרירים - אבל בצורה שונה מאשר חדר כושר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמת החדר כושר מצוינת. התרגול במדיטציה מחזק את השריר שמאפשר להזיז את תשומת הלב מהדבר בו היא תקועה כרגע (מחשבה טורדנית, כאב). בתחילה זה להזיז מדבר אחד לדבר אחר, למשל לנשימה, לנקודה בה אני מתמקד, לצלילים אותם אני שומע, לריח האוויר, או לתחושת הרוח על עורי. לאחר מכן, שמים לב שה"שריר" הוא בעצם זה שמאפשר לעזוב את מה שהיינו תקועים בו, לשחרר תשומת לב ולא רק להעבירה למשהו אחר. אז מה שבא, שמים לב, אין דבר אחד החשוב ממשנהו. כמו חדר הכושר, המטרה אינה זמן המדיטציה עצמו, אלא מה שנפתח בזמן הזה, וממשיכים ליישם ולהעמיק אחר כך. מבחינת מה זה *מועיל*, אז תלוי כמובן איך נגדיר מטרות ראויות. אפשר להתמקד בעשיית תוכניות וכו', או בביצוען. כשיכולת המיקוד משתפרת, אפשר להעמיק בכל מה שעושים. כשעוסקים בלתכנן, רק מתכננים. כשלא נעולים על קונספציות, או ערים לאלו שיש לי, לוקחים אותן בחשבון ומקבלים החלטות יותר נכונות. בצורה כללית יותר, היכולת להתבונן מעט 'מבחוץ' מאפשרת קנה מידה. מועיל בכל דבר. אבל העיקר בעיני הוא לא אלה. כששמים לב שכאב הוא תגובה שלנו למה שקורה, ולאו דווקא מה שקורה עצמו, רואים גם שרוב הכאב בא מהתנגדות, מלחץ שאנו מוסיפים לארוע, ולא ממש נחוץ. אז, כל הסיסמאות היפות של עולם העזרה העצמית מתממשות. מקבלים את מה שיש, לא רק כי כך נעים יותר לחיות, אלא פשוט זה מה שיש. החשיבה החיובית מתרחשת מאליה, ולא בתור כפייה עצמית. גם האכפתיות לאחרים קשורה. ככל שאני שם לב שה'אני' בו אני חי אינו כולל רק את גופי, אלא את כל מה שסביבי, נעים ופשוט לעזור לאחרים. טבעי. אם מקטינים את הצורך לספק כל תחושה שבאה, כמו לרוץ עם כל מחשבה שעולה, יש הרבה פחות צרכים - ולכן הרבה יותר אפשרויות פתוחות. המחיר, אם זה מחיר - יש הרבה פחות לאן לרוץ, כי כבר די נחמד פה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתפתה להמשיך ולשאול שאלות רק כי אני נהנה כל-כך לקרוא את התשובות שלך, אבל האמת היא שנדמה לי שהבנתי. תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. כיף לכתוב. רק מלה אחרונה על מחשבות. אין בהן פגם, ואין חובה למגר אותן. זו רק ההיצמדות למחשבה, ההיתקעות, שמפריעה. כשזו משתחררת, השאר זה מחשבות שבאות והולכות. מה שלא ממש רלוונטי, מסתכלים מהצד, מתעלמים, והמחשבה הולכת מאליה. מה שרלוונטי, מעניין, משתמשים. רק שיש מי שיכול להתבונן בהן, ולא עף איתן לכל מקום. חוץ מזה, מרקיז, הכל בסדר... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקריאה נוספת של שאלתך - הייתי מוסיפה גם את ההבחנה בין mind ל-brain. אם אני לא מבולבלת, במדיטציה שואפים לתת ל-mind להיות מה שהוא, על פני לתת ל-brain לפעול ללא הרף. זה לא בדיוק מחשבה, אם כי זו בבירור פעילות מוחית.. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
it is all in your mind
i don't mind never mind. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי יש קשר בין ההליכים הפיסיים שעוברים על המוח בזמן התרגול, לאלא שקורים בזמן שלב החלומות שבשנה, שהוא חיוני לתפקוד בשעות היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשר עמום בלבד, אם אני לא טועה - אבל אני חובב בלבד, ולהתחיל לדבר כאן על הורמונים נירוטרנסמיטרים רק יחשוף אותי ללעג מוצדק. בכל מקרה, זו סוגייה שמעסיקה אותי מאוד בזמן האחרון - הקשר בין הכרה, מוח, נפש ומצבי תודעה שונים. נדמה לי שבמדעי המוח כבר יש סמי-קונצנזוס שהעניין הגדול של כולנו בהכרה ומודעות הוא מוגזם לחלוטין, כיוון שרוב תפקודי המוח אינם מודעים. אני מתעניין במצבים האפורים, אלו שבין חוסר מודעות לבין מודעות מכוונת וממוקדת - חלומות, מדיטציה, הזיות וכדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנסיוני צלילת סקובה יכולה להוביל לתוצאות דומות לשל מדיטציה, או ציפה בים עם מסכה ושנורקל תוך הקפדה על הנשימה, (יוגה ויפאסאנה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יודע, באופן אבסורדי, מעולם לא חשבתי על זה, למרות שיש לי נסיון בצלילה, ולמרות שזה מאוד הגיוני (בידוד חושי מסוים, תנועות גוף עצלות, נשימה קצבית ומודעת). תודה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתה תקופה שנהגתי לרדת לבד, לצלילת לילה לא הרפתקנית, במקום מוכר עם קרקע חולית, 6-10 מ' , ומתמכר עד שנגמר האוויר, או שהקור מתחיל להפריע. הדמיון בתחושות, שבין הצלילה לבין העובר ברם אימו, תמיד מדגדג את מחשבתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רפלקס טבילה במים קרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבירת שיא בצלילה חופשית. מאמר מפי הצולל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו, לא לא לא. זה הרבה, הרבה יותר מסובך מזה (בעיקר לגבי חלומות, אבל במידה פחותה, גם לגבי מדיטציה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קטונתי.. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"יש לך יכולת נהדרת להכניס את הקורא לחוויה שלך" וכל זה באמצעות מילים בלבד, וניסוחים לינאריים! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, אני כנראה קצת איטי היום, אבל: מה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחת הטענות החוזרות בדיון היא שמילים וחשיבה פעילה חלשות מכדי לתאר חוויות רגשיות. שלב הזן הוא משהו בלתי-ניתן לתיאור מילולי. אני התלהבתי מדוגמה נגדית, שבה מילים מפלסות את הדרך אל תודעתו של אדם אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מתארת בדיוק את שירת ההייקו, ובכלל את תפקיד השירה בחיינו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפלסות את הדרך, בוודאי. תיאור 'מלא' בוודאי שלא. אם מקבלים שהמילים דלות מכדי לתאר את מלוא המציאות, אפשר להתענג על החלק שהן כה מוצלחות בו. לא לפסול ולא להתיימר. גם בזן, דרך אגב, משתמשים במילים... יש אימרה: zen masters use their tounges to trap their students במלכודת נופל רק מי שנצמד יתר על המידה למילים, אחרת, משחקים סביבם יחדיו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לוותר על מחשבות, לוותר על דעות, הזן מסתמן כאויב הגדול של הפורומים אני מתאמן במדיטציה כ 15 שנה ובזזן כ 10 שנים, אכן למדתי אצל מורה זן שהציע זזן עם היקיצה, כמובן לא בסתירה לאימונים בשעות היום המאוחרות, המשמעות כפי שאני חווה אותה היא אקזיסטנציאליסטית (למרות שאצלנו באסכולה זו הבנה הנחשבת לשגויה), התאים לי כנראה והמשכתי עם זה כמובן עדיף לא לקום ב 6 אלא כמה שעות אחרי כמו אדם תרבותי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה ההבדל בין תרגול מדיטציה לתרגול זן? (או, מהו תרגול זן?) תודה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |