 |
|
 |
||
|
||||
 |
במקום פשוט להכחיש שנרצחו כמה מליוני יהודים בגלל שהם יהודים אתה מציע לקבור את העובדה הלא נוחה הזאת תחת בליל של נון סקוויטורים ''אוניברסטייליסטים'' על ההתנגדות הפולנית ועל הבעיות של הגרמנים (שהן שונות אבל ממש כמו שלנו) |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא זו הנקודה. אני הייתי בפולין כתלמיד תיכון. הייתי בתאי הגזים במיידנאק וב''מגורים'' באושוויץ. זה לא זיעזע אותי כי יהודי, זה לא זיעזע אותי כי בתנאים האלו הוחזקו יהודים. זה לא גרם לי זיקפה לאומית על הדרך בה העם שלי השתקם והקים מדינה חזקה ובת-הגנה. לא הרגשתי צורך להתעטף בדגל ישראל. זה זיעזע אותי כאדם. זה זיעזע אותי שבני אדם אחרים, לא משנה מאיזה מוצא, שרטו את הקירות כפי שניתן עוד לראות ברגעים האחרונים תוך כדי שהם נחנקים. זה המסר היחיד שבנאדם הגיוני יכול לקבל. בדיוק ההיפך משטיפת המח שעברנו לפני, אחרי ובזמן אותו מסע לפולין. בוודאי שהקשר האישי מחזק את העניין. אבל מרגע שאתה נמצא בתוך תא גזים, כבר יש לך קשר אישי עם כל אלו שנרצחו שם. יהודים או לא. אם הקמנו מדינה ואנחנו מוגנים בה אבל בני אדם אחרים עדין עוברים את אותה זוועה, לא ברור לי מה הרווחנו. אז נכון, אין קשר אישי. אבל זה רק כי אנחנו בוחרים שלא להתקשר לקונגו או דארפור. אם במקרה תטוס לדרא''פ ובעקבות איזו נחיתת אונס בלתי צפויה תבלה שבוע בקונגו, פתאום גם לך יהיה קשר אישי. בשואה נרצחו בני אדם על ידי בני אדם. אנחנו בני אדם, הרוצח והקורבן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאד מעריך את הדרך הבוגרת בה ראית את הזוועות. אני שומע כל שנה את התלמידים שחוזרים מהמסע ומפיקים את הטקס ליום השואה. אולי בתא הגזים הרגישו כמוך אך לפחות חלק מהם יצאו משם עם הדגש על המימד הלאומי ופחות על האנושי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה דברי ערך! אני מסכימה ההתעסקות של הממסד הישראלי ביהודים שנרצחו בשואה מעפילה על אסונות של אנשים אחרים. מדינת ישראל לא מוכנה להכיר בשואת הארמנים בחוק אז אין לה מה לבכות על מה שעוללו לא לאזרחיה אלא לבני משפחותיהם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |