 |
|
 |
||
|
||||
 |
קשה מאד לצפיה. את ג'קסון הערצתי מאז שהייתי ילד. מעולם לא חשבתי אותו לאדם נורמלי, והייתי מודע לאישומים נגדו, אבל חשבתי שזה שילוב בין התנהגות לא הולמת אך תמימה מצידו של ג'קסון לבין סחטנות מצד ההורים. אבל הסתבר שהכל היה חלק ממנגנון משומן של פדופיליה, שמאוחרי הקול הרך והחזות הנדיבה יש מפלצת מניפולטיבית... גם אני לא מסוגל לשמוע את שיריו יותר. זו עטיפה נוצצת שעוטפת ריקבון. המעשים המתוארים בסרט הם מהגרועים ביותר שעולם הפופ ידע. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האם אצלך אופיו של האומן משפיעה על שמיעת שיר/צפייה ביצירה ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדרך כלל בכלל לא. אבל לכל דבר יש גבול. מדובר כאן במעשים איומים במיוחד, מהחמורים שבוצעו על ידי אמן פופ כלשהו. בנוסף כפי שציינו כאן - הדיסוננס בין המסרים החיוביים בשיריו של ג'קסון והתדמית הטהורה שהוא בנה לעצמו - לבין המעשים שביצע פשוט חזק מדיי. נראה לי שאפשר לטעון שזה מקרה יוצא דופן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי אמש ראיון עם הזמרת אחינועם ניני. היא נשאלה אם אחרי ששמעה על הסרט היא ממשיכה להאזין למוסיקה של מייקל ג'קסון. תשובתה הייתה שהיא מאד אוהבת לשמוע את המוסיקה של אריאל זילבר למרות שהיא לא שותפה לדעותיו הפוליטיות. עם כל הכבוד לגברת, אבוי להשוואה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השוואה ראויה. האיש קרא לשחרורו של יגאל עמיר ותמך במוצהר בכהנא ובדרכו, מה שמתבטא גם בתמיכתו באלאור עזריה. באותה מידה היה יכול לתמוך בפדופיל כמייקל ג'קסון. ואף על פי כן גם אני לא בעד החרמתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זו לא השוואה ראויה. יש הבדל של שמיים וארץ בין הבעת תמיכה ברעיונות מסוכנים לבין ביצוע בפועל של מעשים נפשעים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשני המקרים מדובר באנשים שליליים, אנשים שבאופן אישי ראויים לתיעוב. אבל זה לא שולל את הרצון להקשיב למוסיקה היפה שהם יצרו. (לגבי ג'קסון - אף פעם לא עפתי על המוסיקה שלו, וממילא אין לי קונפליקט גדול ביחס עליו. לעמת זאת אריאל זילבר הוא בעיני מוסיקאי מחונן, וחבל שנסחף לחיים בזויים שכאלו. אף על פי כן, אין לי בעיה לשמוע את המוסיקה שלו. וגם של וגנר. וגם של שטראוס) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אריאל זילבר מדגים יפה שני קריטריונים שצריך לשקול. ראשית, האם האמנות שלהם בפני עצמה היא נפשעת. אריאל זילבר מופיע עם תערובת של השירים הישנים שלו ושל שיריו החדשים שברובם פוליטיים. ברמה הציבורית אני לא רואה סכנה ברורה ומיידית באמנותו ולכן אין צורך להחרים. ברמה האישית אני בהחלט צריך להחרים אותו מפני שהאמנות הפוליטית שלו משעממת אותי עד מוות. אלו ששותפים לדרכו הפוליטית שילכו ויהנו. הקריטריון השני נוגע לקונטקסט של האמנות הפוליטית בזמן ובסכנה. אם זילבר תומך באלאור עזריה משום שהוא מאמין לפתפותי הביצים של החייל המצטיין הזה, ניחא. אם הוא היה תומך וקורא לכל חיילי צה''ל לבצע פשעי מלחמה ובלבד שהקרבן הוא ערבי, זה כבר היה הופך להסתה לרצח. במקרה כזה לא זו בלבד שהחרמתו היתה מתבקשת, אני רוצה להאמין שגם מערכת המשפט היתה מטפלת בו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועדיין כדאי להזכיר שאריאל זילבר מביע רק תמיכה מילולית באנשים שאינם ראויים, ולא ביצע כל פשע בעצמו, בעוד מייקל ג'קסון הוא הוא הפושע המתועב במקרה שלו. אפילו בלי להכניס את ההסתייגות המקילה עוד יותר שהסלידה המובעת כאן מזילבר היא גם עם הטייה פוליטית, עדיין הטיעון הקודם שם אותו במקום שונה לגמרי ממייקל ג'קסון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אריאל זילבר לא באמת תמך ביגאל עמיר (לא תמך ברצח). הוא תמך בכך שצריך לקצוב את עונשו. לא כל מי שטוען להקלת העונש אוטומטית תומך באסיר ובפשע שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, באמת. גישה סלחנית כלפי הפושע היא גישה סלחנית כלפי הפשע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה נגד מנגנון קציבת עונש שקיים אצלנו בכלל, או שאתה רק נגדו כשמדובר ביגאל עמיר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נגדו במקרים של פשעים חמורים כמו יגאל עמיר או צבי גור, רוצחו של אורון ירדן. אני גם נגד ניכוי השליש שקיבל משה קצב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רציתי לשאול במה שונה הרצח של אורון ירדן מהרצח של, נניח, שירה בנקי, גדי ויכמן, או מירה ארצי, אבל נדמה לי שיותר פשוט לשאול: יש מקרי רצח שבהם אתה *בעד* קיצור העונש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שכשאתה מציג את זה בצורה הזו תמצא מעט מאד אנשים שיתמכו בקיצור העונש. גם אני כבר כתבתי בתגובה 676268 את עמדתי החד-משמעית בנושא. אבל קיצור העונש לא נובע משיקולים של צדק אלא משיקולים פרקטיים של המערכת. למערכת קשה מאד לנהל אסירים שיודעים שאין להם מה להפסיד, ולכן יש לה אינטרס לתת להם משהו להפסיד. לשמחתי אני לא צריך לנהל מערכת ענישה ולכן קל לי להביע עמדה עקרונית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אולי אותם מאותם מעטים. אני בכלל בית הלל בענישה משיקולים של שיקום, הפחתת עבריינות, מדיניות מושכלת כלכלית של אכיפת חוק וגם מהשקפות פילוסופיות על (היעדר) בחירה חופשית ועל (היעדר) רוע אמיתי רדיקלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשאלת השאלה האם מדיניות מקלה בענישה מצמצמת עבריינות או להפך. ואם אתה מאמין בהעדרה של בחירה חפשית אז הסטטיסטיקות לגבי רצידיביזם של פשיעה עלולות דווקא לשכנע אותך שהדרך היחידה למנוע פשיעה היא להרחיק את הפושעים מחברתם של בני אדם נורמטיביים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנושא הזה אני מסתמך למשל על דו''ח ועדת דורנר | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל דווקא הפילוסופיה שלך הופכת את הדברים האלה ללא רלבנטיים. קודם כל, לא לגמרי הבנתי למה אתה מתכוון כשאתה כותב שאינך מאמין בקיומו של רוע אמיתי או רדיקלי. אם ניקח לדוגמה בן שרוצח את הוריו הקשישים כדי לרשת את כספם, אדם שאונס ורוצח נערה ומשאיר את גופתה זרוקה ביער, או צמד נערים שרוצחים נהג מונית שמעולם לא פגשו קודם רק לצורך הריגוש שבדבר - הרוע במקרים האלה לא מספיק טהור בעיניך, לא עונה לדרישות המינימום של רדיקליות ראויה לשמה? לטעמי הוא מספיק והותר. אבל גם בלי זה, העלית את טענת העדר הבחירה החפשית. אם אין בחירה חפשית אז אין גם מה לדבר על שיקום של עבריין: הוא פעל באופן מסוים כיוון שהיה מתוכנת לכך, הוא לא יוכל לקבל אחריות על המעשה או להתחרט עליו (אלא אם הוא מתוכנת להביע חרטה, כמובן) ובאותה מידה הוא עלול לחזור על המעשה. למען האמת, הנחת העדר הבחירה עלולה מבחינתי להחמיר את מצבו של העבריין: אם הוא רוצח כי הוא מתוכנת לרצוח (בהנתן אוסף הגירויים שפעלו עליו), במה הוא שונה מבחינה מוסרית מרובוט שהתקלקל אצלו המנגנון של שמירה על החוק הראשון והוא פוגע בבני אדם, או מטיגריס שפיתח תשוקה לבשר אדם והחל לטרוף כפריים בהודו? את האחד אנחנו ננתק ממקור הכוח שלו ואת השני נרדים, למה לא נעשה את זה לרובוט האנושי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוע אמיתי רדיקלי הוא בחירה להיות רע מבחירה חופשית. מצב שבו הרוע הוא לא מפני שלאדם אין כלים על מנת להימנע מהרוע אלא לאדם יש כלים להימנע מהרוע אבל הוא בוחר בחירה חופשית לא להשתמש בהם. בהנחה שאין בחירה חופשית או לפחות יש ספק סביר בקיומה אז אין רוע רדיקלי במובן הזה. עכשיו, המעשה שאדם עשה יכול להיות מאוד אכזרי מבחינת התוצאות שלו, הוא ממיט אסון על בני אדם אבל הטענה להיעדר רוע רדיקלי היא לא שאלה של תוצאות הרות אסון, אלא של מטפיזיקה. בהיעדר חופש רצון אין רוע רדיקלי ללא תלות במידת הרע שבתוצאות. בחירה חופשית אין פירושה ששינויים הם בלתי אפשריים אלא שגם השינויים נעשים ללא בחירה חופשית. אין סתירה בין שיקום לבין היעדר בחירה חופשית היות ואדם יכול להשתקם שלא מבחירתו החופשית. הוא משתקם בשל תהליכי שיקום הפועלים עליו ובשל כך שהוא מגיב לפעולות שיקום אבל תגובות המוצלחות לפעולות שיקום אינן מתוך חופש הרצון. אם אתה משווה את זה למכונה אז מכונה מקולקלת שמתקנים אותה הופכת למכונה תקינה אבל היא לא הפכה ממקולקלת לתקינה מבחירתה החופשית. לא מדובר כאן בפטאליזם מהסוג שנגזר גורלו של פלוני להיות פושע ושום דבר לא ישנה את זה. עולם ללא חופש רצון הוא עולם דינמי ולא סטטי. גם בעולם ללא בחירה חופשית אדם יכול לקבל אחריות ולהתחרט ומבחינתו זו חרטה כנה ולא מהשפה ולחוץ אבל גם החרטה הכנה היא שלא מבחירה חופשית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. מקרים שבהם הרוצח סבל מהתעללות מצד הנרצח או הגן על עצמו ממנו כמו כרמלה בוחבוט. במקרים כאלה אני גם חושב שהעונש לא צריך להיות כבד מדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדרך כלל במקרים כאלה מאשימים בהריגה ולא ברצח (שזו בעיני טעות, לדעתי בשביל זה קיים מוסד החנינה). בכל אופן, בתחילת 2019 אושר בכנסת תיקון לחוק העונשין שמפצל את עבירת הרצח לשתי עבירות - רצח בנסיבות מחמירות והמתה בנסיבות של אחריות מופחתת. תחת הסעיף השני נקבע: הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם והמעשה נעשה כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו, דינו - מאסר חמש עשרה שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא חייבים חנינה, מאז 1995 סעיף 300א קובע עונש מופחת בעקבות הרשעה ברצח על רקע התעללות1 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר הבאתי את הסעיף העוד יותר מעודכן שמגדיר רצח ממדרגה שניה וקובע לו עונש מרבי של חמש עשרה שנה. בכל מקרה, בעיני יש חשיבות עקרונית לכך שאדם שהרג אדם אחר במכוון יורשע בסעיף של רצח, גם אם במקרים מסוימים העונש עצמו צריך להיות קל יותר. מצבים שבהם מגישים כתב אישום על סעיף לא נכון כדי לחמוק ממתחם הענישה שנקבע בחוק הם לא רצויים; מקרים יחודיים עדיף לפתור באמצעות כלי שמיועד למקרים כאלה ולא באמצעות חוק שתופרים עבורם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, לקרוא אני יודעת. אכן התייחסת בתגובה שלך לתיקון 2019. הרושם שהתקבל (עבור מי שקרא את התגובה שלך ללא ידע קודם) הוא שעד השנה לא הייתה התייחסות מיוחדת לנושא ולכך התייחסתי. לגבי הגשת כתב האישום על סעיף שגוי אנחנו מסכימים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא ממש מבין את הגישה שלך. במקרים היחודיים אנחנו רוצים עונש שונה מה"רגיל" לא בגלל שמם של המעורבים או תאריך ביצוע העבירה, אלא בגלל משהו מהותי וענייני ששונה במקרה הזה; והוא אולי ייחודי ביחס למה שהיה עד כה, אבל אם אפשר להכליל ממנו, ולדמיין שיהיו עוד מקרים דומים שגם בהם נִרצה את אותו עונש שונה, למה לא להכליל אותם לכדי חוק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הופך חוק ל-"טוב" בעיני? לדעתי הוא צריך להיות קצר ונהיר עד כמה שאפשר, כך שלכל אדם יהיה ברור מה העקרון שהוא מבטא גם אם הוא לא משפטן ואינו בקיא בפסקי הדין של העליון בנושא; הוא צריך לצמצם למינימום את תפקידם של עורכי הדין והשופטים. בחקר המקרא נהוג להבדיל בין חוק אפודיקטי (מוחלט, כמו "לא תרצח") לבין חוק קזואיסטי ("כי יקרה כך וכך אז העונש כך וכך, ואם יקרה אחרת אז העונש כזה וכזה"). אני חושב שברור לגמרי שהמסר הערכי שחוק אפודיקטי מעביר הוא הרבה יותר חזק, וגם האפשרות לנצל בו פרצות היא פחותה בהרבה. בהקשר של רצח המסר הערכי הוא בעיני חשוב במיוחד. אם החוק יתחיל להיות רשימת מכולת של מקרים ומצבים שבהם האחריות מופחתת המסר הזה ידולל מאד, ומשפטי רצח עלולים להפוך להצגות שבהן הסנגורים מחפשים קטגוריה (חה חה) של אחריות מופחתת שאפשר לדחוף אליה את הלקוח שלהם. בעיני העקרון המנחה צריך להיות שרצח הוא הפשע החמור ביותר האפשרי, והעונש עליו הוא מאסר עולם; במקרים חריגים, מוגדרים היטב ונדירים אנחנו מוכנים להכיר באחריות מופחתת, לא בגלל הערכה נמוכה יותר של חייו של המומת אלא משום שאנחנו מבינים שתיתכנה סיטואציות שבהן הרוצח מצוי במצב נפשי שלא מאפשר אחריות מלאה. צריך שיהיה ברור שגם אם הנרצח הוא אנס ילדים או מחבל רוצח, גם אם שמו לי אוסוולד או יגאל עמיר או אדולף אייכמן - רציחתו היא פשע שעונשו מאסר עולם. חוק - כל חוק - מייצג תמיד את הצדק הכללי. במקרים פרטיים הצדק עלול להיות שונה מהחוק. גם אם תהפוך את החוק לרשימת מכולת של מקרים פרטיים לא תימלט מזה: פשוט תיצור שוליים חדשים. אם קבעת אחריות מופחתת לאדם כלפי מי שהתעלל בו בקשר זוגי אז תעלה מחר השאלה לגבי בנו של האדם הזה או אחיו או בן הזוג החדש שלו, או לגבי מי שרצח מישהו שלא היה אתו בקשר זוגי אבל כן התעלל בו. לעולם לא תמצא ניסוח שיכסה את כל המקרים האלה. האם אדם שהורג את אביו לאחר התעללות באמו זכאי לאחריות מופחתת יותר ממי שרצח אדם שרצח את אמו? מה לגבי בן למשפחה שנרצחה בפיגוע שהורג מחבל? וחייל שיורה במחבל שניסה לדקור את אחד מחבריו וכעת הוא גוסס? יש יסוד למחשבה שאילו חייל כזה היה מורשע ברצח אפשר היה למצוא רוב בכנסת שיוסיף סעיף אחריות מופחתת עבורו. בקיצור, ברגע שאתה מנסה, במקום לבחון את המקרים הפרטיים והחריגים לגופם, לתפור את החוק כך שיכסה כל אחד מהם בלי סתירות - זה לא יעבוד, וגם ידלל לחלוטין את המסר העקרוני שלך לגבי מה אסור ומה מותר ויהפוך אותו לסחר-מכר של איפה עובר הגבול. רשימת החריגים לא חייבת להיות סגורה; שינויי ערכים בחברה, למשל, עשויים להביא לשינוי בה. כשהייתי ילד היו קוראים להמתת חולה סופני "רצח מתוך רחמים", לימים עברו לכנות את זה "המתת חסד" והיום אני לא בטוח שיש לזה מינוח מוסכם; אבל אני יכול לראות שינוי כזה משתקף בחקיקה וזה לגיטימי. מה שלא הייתי רוצה לראות הוא מצב שבו כל מקרה טראגי שמתפרסם בכותרות גדולות מביא לשינויי חקיקה שמובילים ח"כים חרוצים שאוהבים לראות גם את שמם בכותרות הגדולות - הן לחומרה והן לקולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בטוח שחוק אפודיקטי כמו ''לא תרצח'' הוא מוחלט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא מוחלט. מה שמסובך יותר זו ההגדרה של רצח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, לכן זה לא "מצמצם למינימום את תפקידם של עורכי הדין והשופטים" (מישהו אמר או.ג'יי או אלאור?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הבנתי נכון את תשע מדובר על חלוקת הסמכויות בין המחוקק ובית המשפט. המחוקק צריך לחוקק חוק פשוט וברור, ולא אמור לתת את דעתו על כל מצב היפותטי. ואילו במרחב התמרון של הפרשנות של בית המשפט לחוק נכנסים כל המקרים המיוחדים. נראה לי שזו השאיפה בשיטת המשפט בארץ. אם הבנתי נכון תשע מציע לחדד אותה עוד יותר - לא להבדיל בחוק בין רצח להריגה להריגה בשוגג, ולהשאיר לבית המשפט פרשנות יותר רחבה לחוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, לא זו היתה כוונתי. ודאי שצריך להבדיל בין רצח, הריגה והריגה בשוגג. בתוך המסגרת של עבירת הרצח אנחנו מכירים במצבים שבהם יש אחריות מופחתת, ובהם אנחנו מאפשרים לגזור עונש יותר קל. מה שאני רוצה הוא שהחוק לא יהפוך לרשימה הולכת ומתארכת של מקרים פרטיים כאלה, ושהעילות האלה להקלה תהיינה רשימה ברורה, מוגדרת היטב וקצרה; במקרים בודדים הדבר יביא לכך שמשפט על פי חוק כזה יביא לחוסר-צדק. לדעתי, הפתרון לחוסר-צדק מסוג כזה הוא לא על ידי הוספת עילה לחוק אלא בדרך של חנינה. דוגמה לכך הם מקרים כמו אלה של כרמלה בוחבוט ושוקי בסו. מבלי להכנס כאן לפרטים של כל אחד מהמקרים האלה, עצם העובדה שאנחנו זוכרים אותם לאחר עשרים וחמש שנים מעידה על היחודיות שלהם; במצב כזה לא מוצדק להוסיף סעיף לחוק, אלא לשפוט אותם על פי החוק ואחר כך להמליץ לנשיא להקל בעונש. נקודה נוספת שחשוב לי לציין כאן היא זו: תכופות, בדיון הצבורי שעולה בעקבות מקרים כאלה, מתקבל הרושם הברור שהרצון להקל בעונש הוא לא מתוך הכרה בכך שההריגה היתה תוצאה של מצב שהפחית את היכולת של ההורג להפנים את חומרת מעשה ההריגה. במקום זה נראה שיש כאן מעין הכרה בלגיטימיות של ההריגה עצמה, כך שההורג לא נתפש כאדם חלש שלא הצליח לעמוד בנטל האחריות המוטל על כל אדם אלא כאדם שמימש את הצדק האמיתי שהיה ראוי להתקיים ופטר את העולם מעונשו של שרץ מסוכן - במלה אחת, גיבור. השאיפה שלנו לנקמה באדם שמתעלל באשתו או שאונס ילדים גוברת על ההבנה שכך לא אמורה חברה להתנהל. אפשר להבין היטב את הרגשות ואפילו האינטואיציה המוסרית שמובילה לזה, אבל אם המערכת החוקית תתן לגיטימציה מובלעת לסוג כזה של ויגילנטיזם היא תפורר את היסודות של עצמה. זה נכון לגבי שוקי בסו כשם שזה נכון לגבי אלאור אזריה או יורם שקולניק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שאתה אומר שאתה רוצה חוק שיצמצם למינימום את תפקידם של עורכי הדין והשופטים. בוא נשים רגע בצד את שאלת החוק, ונעבור לשאלת העונש. האם לדעתך העונש של בן איבגי וארבל אלוני צריך להיות זהה לזה של כרמלה בוחבוט? אם אתה אומר "כן", אז נעבור לויכוח אחר. אם אתה אומר "לא", אז לא הצלחת לצמצם בכלום את תפקיד השופטים ועורכי הדין. או שהם יתפלפלו האם נסיבות המקרה שלפניהם שמות אותו בסעיף מקל כזה או אחר של החוק, או שהם יתפלפלו האם נסיבות המקרה שלפניהם מצדיקות עונש קל יותר או קשה יותר וכמה. ההבדל הוא שבמידה שהחוק מדייק יותר (אכן במחיר סיבוך וסרבול שלו) אז הענישה אחידה יותר, ולכן הוגנת יותר. אני לא מודאג במיוחד מהנזק החינוכי. אני לא חושב שרבים מכירים את לשון החוק הפלילי או קוראים אותו אי פעם בחייהם. אנשים יודעים מה מותר ומה אסור (ומבין הדברים שאסורים, מה רע יותר ומה רע פחות) לפי חוש הצדק הטבעי שלהם, חינוכם וכו', ואכן גם לפי מה שהם לומדים מהתקשורת על אירועים פליליים שזוכים לתהודה. מה שהם לומדים מהתקשורת הוא יותר העונש והסיבות לו, ופחות לשון החוק וסעיפיה. בכל אופן, אין לי בעיה שאישה שסובלת מהתעללות ארוכת שנים של בעלה תדע שמבחינת החוק, בהתאמה כנראה לחוש הצדק הטבעי שלה, אם היא תרצח אותו זה ייחשב פחות חמור מלרצוח נהג מונית כדי להגשים את עצמך או מה שזה היה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי בתגובה 707547 שאין לי כוונה להכנס לפרטי המקרה של כרמלה בוחבוט. להבנתי הארוע שם היה תוצאה של סיטואציה שהתפתחה, ולא ברור שהיתה כוונה מראש להרוג. אם אי אפשר להוכיח כוונה אז העבירה היא עבירת הריגה. אבל אם בוחבוט היתה מתכננת מראש להרוג את בעלה ויוצרת את ההזדמנות לכך אז היא היתה צריכה לעמוד לדין על רצח - וכבר כתבתי כאן יותר מפעם אחת שבעיני העונש לרצח צריך להיות מאסר עולם. עם זאת, במקרה של בוחבוט היה יסוד לחון אותה לאחר זמן מה - מה שאין כן במקרה של בן איבגי. אתה באמת חושב שחוק ארוך ומסורבל, עם רשימת סעיפים ותגי מחיר שונים לכל סעיף, ייצור ענישה אחידה יותר? לדעתי להפך, הוא ייצור ענישה אחת למי ששוכר עורכי דין טובים ואחרת למי שנאלץ להסתפק במינימום (אני בבעיה כי הסנגור הצבורי של מחוז ירושלים הוא ידיד שלי ואני לא רוצה שיובן כאן כאילו הוא ואנשיו הם לא אנשים מצוינים שעושים עבודה טובה - הם ממש כן). הוא ייצור שלל דרכים לנצל את החורים במערכת ואת האפשרויות שהיא מציעה, "אנחנו ננהל משפט אבל נהיה מוכנים להתפשר אם תסכימו לתבוע לפי סעיף קטן 21 ב' שקובע עונש מקסימום של 12 שנה לנאשם עם רקע נפשי שהרג לאחר קינטור מחמיר", אחידות זה הדבר האחרון שחוק מסובך יוצר. אתה חושב שחוקי מס מפורטים יוצרים אחידות והוגנות בתשלומי מס? לא רבים קוראים את החוק הפלילי. אבל אם על כל אדם שהורג אדם אחר במזיד אתה גוזר מאסר לשארית ימיו - יש בכך מסר מאד ברור לחברה. אם אתה אומר "מי שרצחה בעל מתעלל תקבל 15 שנה מקסימום, ומי שרצח את זה שאנס אותו בילדותו יקבל עשר שנים, ועל רצח מחבל מקבלים 17 אם הוא לא הצליח לרצוח אף אחד וחמש לכל היותר אם כן" אתה מעביר מסר אחר: זו כבר לא חברה שיש בה ערך אוניברסלי לחיי אדם, זו לא חברה שיכולה לומר "רצח הוא רצח הוא רצח". זו חברה שיש בה תעריפון לחיים של אנשים שונים על פי הערכת טיבם (שכמובן לא נדון בעצמו בבית משפט לפני מותם), שבה נקמנות היא בגדר נסיבות מקילות. זו לא החברה שאני הייתי חפץ לבנות. ושוב: לא צריך להיות מומחה לחוק הפלילי ולדעת מה בדיוק התעריפון ואילו תתי-סעיפים נכללים בו ומה כתב כבוד השופט רוזנקרנץ בערעור 3769/12. העובדה שיש רצח שהוא נתעב ויש רצח שהוא חצי לגיטימי תהיה ברורה גם למי שלא קרא אותם. יתכן שאיתמר בן-גביר ותמר זנדברג יחזיקו בעמדות הפוכות לגבי מי הנתעב ומי הלגיטימי, אבל כל אחד מהם יתן לגיטימציה לרוצח החביב עליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דומה שמטבען חנינות נתונות בעיקר להשפעה פוליטית. לכן לא הייתי רוצה לתת להן תפקיד קבוע בתוך מערכת העקרונות משפטיים. תמיד יכולה לצוץ קונסטלציה של אישים ומצבים שבה חנינה שראוי שתינתן לא תינתן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעבר לזה: חנינה פירושה אישור חומרת העונש שניתן לנאשם ע"י ויתור עליו. עונש כבד פחות שניתן מלכתחילה או זיכוי במקרה של חוסר אשם (ועל זה היה מאבק רציני בפרשת דרייפוס) עדיפים לפיכך על חנינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דלאל דאוד שרצחה את בעלה המתעלל שוחררה מהכלא לאחר 18 שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אריאל זילבר ודומיו תומכים במנגנון קציבת עונש שקיים אצלנו באופן כללי או רק במקרים של פושעים מתועבים שבאו מהמחנה הלאומני? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ממש לא נכון. מבחינה לוגית ועניינית אחד לא נובע מהשני. אפשר לחשוב דברים חמורים על הפשע אבל לחשוב שהוא לא מצדיק ענישה עד כדי כך חמורה מפני שחוץ מחומרת הפשע יש עוד שיקולים שרלוונטי לשקול. הקשר בין חומרת הפשע לחומרת הענישה לא מובן מאליו. הוא יותר הדוק בשיקולים של צדק גמולי דאונטולוגי ופחות הדוק בשיקולים פונקציונאליים, תועלתניים של הענישה. לא כל אחד הוא דאונטולוג או גמוליסט ודאי לא בגרסה החזקה של גישה זו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה סרט, לא משפט. מין הסתם אם המסקנה הייתה ''ומייקל ג'סון לא עשה כלום'', בכלל לא היינו שומעים על הסרט - וזו בדיוק הסיבה שזו לא המסקנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דבריך מרגשים. כמי שמעולם לא הבין מה כל כך מיוחד במוזיקה של מייקל ג'קסון, אני בהחלט מבין ומשתתף בצערך. אני חושב שאתה בהחלט צודק ומדובר במקרה מיוחד של רקבון מוסרי שמקיף את כל החבורה הזו. לראיה, אחותו לה טויה הכריזה בת"א ב-1993 שיש לה סיבות להאמין להאשמות נגד אחיה הצעיר. יותר מאוחר אף טענה שיש לה ראיות לאשמתו. לפני שממהרים להכריז עליה כעל הצדיק בסדום, נאמר שכמה שנים אח"כ, חזרה בה וטענה שההאשמות נכפו עליה באלימות ע"י בעלה שהתעלל וניצל אותה. היא גם התפארה כי אחיה מייקל סלח לה. בהחלט נראה כי כדאי להרחיק עצמנו מכל מה שקשור למשפחה הזו. כעיקרון אני לא בעד החרמת אמנות בשל כל סיבה חיצונית לאמנות עצמה. הבעיה במקרה הזה כמו במקרים אחרים קשורה לחוסר היכולת הידועה לשמצה של המערכת המשפטית האמריקנית להתמודד עם נאשמים עשירים מאד. לא נעשה שום דבר כדי לודא שההכנסות מן האמנות של הג'קסונים ילכו למשהו אחר מאשר להעשיר אותם עוד יותר. בנסיבות האלו אולי עדיף להתנזר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |