 |
|
 |
||
|
||||
 |
דב, ברצוני לחזור לרעיון המרכזי של מאמרך. ואסכם אותו בקצרה כפי שהבנתיו: אתה בעקרון נגד החזרת שטחים, אבל אם כבר מחזירים, אתה טוען, הרי שהיה צריך לעשות עם ערפאת עסקה אחת ויחידה מן ההתחלה: קח שטחים אלו ואלו ותן שלום, מסכים - עשינו עסק, לא מסכים - לא עשינו עסק. היינו מהתחלה צריכים לדעת איפה עומדים איתו; תהליך אוסלו, לעומת זאת, יצר חוקי משחק שבו אנחנו יכולים רק להפסיד. היו לנו הרבה שטחים=קלפים, ואנחנו בשיטת הסלמי מאבדים את הקלפים שלנו, לאורך כל תהליך אוסלו ממש זרקנו בחינם קלפים טובים ולא קיבלנו את הדבר היחיד שיכול ערפאת להציע: סיום הסכסוך. אנחנו כבר מושקעים במשחק ולא רוצים לצאת מופסדים, אז אנחנו ממשיכים להוריד קלפים טובים=שטחי א"י יקרים, ולא קולטים שלא נקבל כלום. במשחק הזה אנחנו רק יכולים להפסיד. כשלעצמי לא הייתי משחק פוקר-מדיני על שטחי א"י, אתה אומר, אבל אם כבר משחקים אז צריך לשחק משחק שיש בו סיכוי לנצח. אבל תהליך אוסלו הוא כזה שבו ההפסד הישראלי מובטח. זהו, אני מקווה שתיארתי את עמדתך באופן המתקבל על דעתך. איני מסכים איתך. וכדי שהדיון לא יתפזר אמנה בסך הכול שני עקרונות שמובילים אותי לאי ההסכמה איתך. הם העיקר, ואידך (פרושא הוא) זיל גמור. 1. לציונות ההיסטורית היו מראשיתה שתי מטרות מרכזיות: א. הקמת מדינה יהודית בא"י כמקלט/בית לעם היהודי (ואנחנו עדיין לצערנו חיים לרוב בתחושה של מגורים במקלט יותר מאשר בבית, גם לאחר הקמת המדינה). ב. הפיכת המדינה היהודית למדינה מקובלת על אומות העולם, או במילים אחרות, התקבלות למשפחת האומות (יציאה ממצב של 'עם לבדד ישכון'.) ציונים ימניים, כמוך, מעניקים משקל עליון לשטח המדינה היהודית ומוכנים לשם כך גם לשכוח את ב'. ציונים שמאלנים, כמוני, מבינים שכדי שבכלל תהיה מדינה היא זקוקה לשטח, אבל הם אינם מוכנים לוותר על ב', על השתלבות במשפחת העמים, והם מבקשים למצוא איזון בין שטח לבין הכרה בינלאומית רחבה בגבולות מדינת ישראל. 2. השליטה בעם זר אינה מוסרית לשיטתו של השמאל. השליטה הזו משחיתה גם את נפשו של הכובש. הדוגמה מהשבוע האחרון של המג"בניקים שהתעללו בפלסטינים היא עוד טיפה בים של השחתה זו. ושליטה בעם זר אינה חוקית ע"פ הדין הבינלאומי. משנת 1967 ואילך עורר הכיבוש תרעומת בקרב הקהילה הבינלאומית שרק הלכה וגברה והגיעה לשיאה באנתיפדה. זה הכול, דב, שני עקרונות השלובים זה בזה: 1. מטרה ציונית קלאסית: השתלבות במשפחת העמים. 2. הפסקת הכיבוש (שהוא גם תנאי לאותה השתלבות). ועכשיו להגיון שבתהליך אוסלו אשר המציאו השמאלנים: איזה שטחים בעיקר קיבלו הפלסטינים? נכון, השטחים בהם יש רוב מכריע לאוכלוסייה פלסטינית (איני זוכר כמה אחוזים זה אבל אין זה משנה כלל ועיקר). כלומר, בתהליך אוסלו השיגו השמאלנים, משחקי הפוקר המדיני, השג עצום מבחינתם: כמעט סוף הכיבוש דה פקטו. וזו הנקודה שעליה מתנפצת התזה שלך: השטחים שכבר הוחזרו אינם קלפים טובים שנזרקו לשווא!!! מבחינת ההגיון השמאלני (וכזכור לך, זה ההגיון שאנחנו בודקים כרגע) השטחים שמסרנו היו קלפים גרועים מאוד, טוב שנפטרנו מהם. לפי ההגיון השמאלני (2 העקרונות שמניתי לעיל) השטחים שמסרנו לא הועילו לציונות במאום, הם הזיקו עד מאוד. העיקרון אם כן הוא פשוט, דב, שטחים ביהודה ושומרון המאוכלסים בפלסטינים הם קלף גרוע. השטחים שם שאינם מאוכלסים בפלסטינים הם קלף טוב, הם קלף מיקוח. ורוב הקלפים הטובים עדיין בידינו. אם ערפאת לא יתפכח ולא יגיע איתנו להסכם, הרי שהסכסוך עם הפלסטינים ימשיך - זה לא נעים אבל זה גם לא יקומם את כל העולם נגדנו שכן, ברור שמכאן ואילך ערפאת אינו פועל רק לשחרור עמו מכיבוש אלא נלחם על סמלים בירושלים. תהליך אוסלו העביר את הלחץ איליו: הוא צריך להחליט אם הוא מעדיף סמלים או מדינה ממשית (אמנם ליליפוטית). הציונים השמאלנים יכולים בינתיים, עד שיחליט, לחיות כבר עכשיו יותר טוב, שכן עולו המוסרי והמדיני של הכיבוש אינו מכביד עליהם כבעבר.יש הגיון בשגעון של תהליך אוסלו. בברכה, ג. שמעון |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודה לך על החלק הראשון של דבריך. סיכמת את דעתי בצורה טובה ונכונה, אולי אפילו טוב ממני. את הנמקותיי שהסכמי אוסלו גרועים הבאתי לא בפעם הראשונה (אם תטרח לחפש דברים קודמים שלי, תמצא שניבאתי שלא תושג שום התקדמות להסכם קבע בפסגת קמפ דויד עוד לפני שהחלה.), ואני שמח לראותם שוב, גם כשהם באים מאיש שמאל. לעניין זה אוסיף אולי שתי הבהרות קטנות: אמרת בתחילה שהייתי מעדיף שהשטחים לא יימסרו אבל אם כבר וכו' . . . בדבריי לא הבעתי בעצם את דעתי אם ואילו שטחים למסור, ואתה הסקת זאת מתוך "ידע כללי". ההבהרה הראשונה היא שאני מנסה ליצור הפרדה גמורה בין שני העניינים האלה. מעולם לא ניסיתי לשכנע מישהו שאנו צריכים את קבר רחל למרות שזה מה שאני רוצה, משום שקשה להתווכח על עניינים שבלב, ואני מכבד את מה שנמצא בלבו של כל אחד. הדברים שעליהם אני מתווכח הם באמת על ה "אבל אם כבר. . .". ההבהרה השנייה היא שאם כבר מדברים על רצוני, גם אני הייתי רוצה בנסיגות מסוימות. הייתי שואף לצאת מתוך הערים הערביות הגדולות, כל מה שהיה בשלב הראשון של מימוש הסכמי אוסלו שנעשו בזמנו של פרס, ואולי אפילו מרבעים מסוימים בחברון, והייתי מנסה להגיע להסכם שבו תושבי הערים האלה יקבלו אוטונומיה וינהלו את עריהם בעצמם. אבל זאת באמת סטייה מענייננו, ולא הייתי רוצה כלל לדון בכך, ולענות לכל אלה שיקפצו ויגידו שזה לא היה יכול להיות אפשרי. ועכשיו לטענותיך. אתה לא מנסה כלל לשלול עם הטענות שהעליתי אלא עוקף אותן ואומר שאי שליטה בעם אחר היא נימוק מספיק לנסיגה גם אם לא מקבלים תמורה. גם אני חושב כמוך ששליטה בעם אחר היא רעה. איני חושב שיש בכלל ויכוח על כך. הרי מוסכם על הכל שהימין רוצה את הטריטוריות, והשליטה באנשים שגרים בהם בודאי אינה מטרה, אלא אילוץ שנוצר בכורח הנסיבות. לדעתי הייתה אפשרות בחשיבה לטווח ארוך לפתור את הבעיה הזאת בדרכים שיהיו טובות לשני הצדדים, ובכל זאת ישאירו את השטח בידנו. בכלל, האמירה שאסור בכל מקרה לשלוט בעם אחר שוללת מיסודו את הרעיון הציוני, שכן מעולם לא דובר על כך שיקפיצו למקום שמאוכלס ברובו ערבים בבת אחת כמות אדירה של יהודים שתהפוך אותו לרוב גדול. מבחינה מעשית העברת היהודים לארץ בכל מקרה הייתה חייבת להיות הדרגתית, ואי אפשר היה לחלום על מדינה יהודית בלי לקחת בחשבון שלב ביניים כזה, אך זו סטייה מהנושא ואיני רוצה בשלב זה להרחיב על כך את הדיבור. כיון שאינך מתווכח עם ההיגיון שבטענותיי, אני צריך להניח שאתה מקבל אותם, כלומר שמלכתחילה הבינו אבות אוסלו שהתהליך לא יביא בסופו לסיום הסכסוך, ולכן גם לא יביא לסיום האלימות. אם זה כך הרי מדובר כאן בעוד מעשה הונאה אדיר של הציבור. אני חושב שבציבור הישראלי מספר האנשים שהיו מוכנים לוותר על שטחי יהודה שומרון ועזה רק כדי לא לשלוט זמנית על עם אחר הוא זעום (אם כי ייתכן שב "אייל הקורא" חלקם רב יותר). לא זה מה שהבטיחו לנו אבות אוסלו. הסכמי אוסלו התקבלו רק בגלל השחיקה ואי היכולת הנפשית של העם לעמוד בתלאות האינתיפדה. אבות אוסלו הבטיחו שלום שקט ושלווה. גם היום חוזר פרס ואומר שהאלימות הסתיימה, למרות שלפי כל הסימנים צפויה לנו בעתיד אלימות כזאת שתשכיח את כל קודמותיה. אילו היו מבטיחים דם ודמעות כפי שהיה תוך כדי "תהליך השלום", וכפי שההיגיון אומר שימשיך להיות אם הסכסוך לא יבוא לסופו, לא היו מקבלים שום תמיכה, ולא היו מצליחים לבצע שום דבר. התמיכה באה כדי להשיג שקט כמו שהוויתור על סיני, שבו אין כלל בעיה דמוגרפית זכה לתמיכה גורפת בציבור בגלל פוטנציאל השקט שהבטיח. לכן אם תקבל את דבריי, המסקנה חדה וברורה: אם אין בהסכמי אוסלו טיפשות, הרי שהם ניצבים על יסודות של שקר והונאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אם אני מסכים חלקית לניתוח שלך (אני פסימי ביותר לגבי סיכויי הצלחתו של "התהליך" להביא לחיים משותפים של שוויון, אשר יכולים להוות בסיס לשלום), אינני מסכים למסקנה שלך לגבי "הונאה". ראשית, פוליטיקאי איננו חי בעולם הווירטואלי של האייל הקורא, ובניגוד אלי, אין לו את הפריווילגיה של לשבת מהצד, לכתוב מאמרים באינטרנט, ולהיות פסימי. המדינאים מנסים לברוא מציאות, לא רק לנתח אותה. בהחלט ייתכן שתהליך אוסלו יצליח לבסוף, ולא ניתן להתעלם מהעובדה שאפילו "הסכם שלום" כפוי המנציח את חוסר השוויון בין שני העמים יביא לשקט ולרגיעה למספר שנים לא מבוטל - וזה לא מעט בשביל פוליטיקאים. בטווח הארוך, ממילא כולנו מתים. שנית, ואני חוזר לדיון פילוסופי למחצה שערכנו בעבר בהקשר של לימוד ההיסטוריה - קשה מאוד לדבר על הונאה ברורה בפוליטיקה. מה, לא אמרו לנו את הכל? ההיסטוריה שלמדנו היא לא מדוייקת במאה אחוז? מה אתה אומר. כבר טענתי בעבר, ואני חוזר וטוען - ההיסטוריה, האווירה התקשורתית, ודעת הקהל, מעוצבים לפי טעמם של אנשים, לא ע"י "המציאות" האובייקטיבית. ניתן לטעון שגם השהייה בלבנון בסיסה בהונאה, משום שבמשך שנים שיקרו לנו גנרלים לקקנים ופוליטיקאים צבועים לגבי "בטחון יישובי הצפון", שעה שהיה ברור לכל מי שעיניו בראשו שהחיילים מגינים לכל היותר על עצמם. הסיבה היחידה שאנשים היו מסוגלים לתמוך בשקט במבצעי הפצצה של אוכלוסיה אזרחית ותשתיות בלבנון היא העובדה שהתקשורת שימשה שופר לגרסתו של צה"ל, במקום לומר את האמת - שאנחנו מפסידים במלחמה בלבנון, ולכן אנחנו יורים על גנרטורים. התקשורת כמעט מעולם לא סיפרה על מה בדיוק עושים מטוסי חיל האוויר בלבנון, ולכן מעטים האנשים שהכירו בעובדה שהחיזבאללה יורה עלינו קטיושות (לפחות בשנים האחרונות לשהייתנו שם) רק כתגובה לפגיעה שלנו באזרחים לבנונים. גם לגבי השטחים הכבושים המציאו מכבסת מילים מיוחדת בה נערים "מצאו" את מותם, וגם לגבי ההסתה ברשות הפלשתינאית "משקרים" לנו, מכיוון שנוח מאוד לממשלה להעלים עין ממה שקורה שם. גם את העוני מסתירים מאיתנו לא אחת, ואת השליטה הצולבת באמצעי התקשורת, ואת ההחלטות המוזרות לעיתים של יחיאל חורב, ובעצם מה לא. כל תפיסת המציאות שלנו במדינה הזו מורכבת מ"הונאה" על גבי תרמית, מעיוות קטן פה, התעלמות גדולה שם, ושתיקה מוחלטת "מטעמי ביטחון". אין דרך אחרת. אין מציאות "אובייקטיבית". כל מה שאנחנו תופסים הוא פועל יוצא של מניפולציה מסוימת. אני בספק אם תהליך אוסלו יכול להחשב כמניפולציה הגרועה שבהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה רק להתייחס לעניין ההונאה ועניין לבנון. אין זה קשור לנושא ולכן ההודעה כחולה . . . איני חושב שאתה צודק . אני חושב שהצבא וכל מי שחשש מיציאה מלבנון הביע דעתו בכנות, אם כי אולי טעה. איזה אינטרס היה להם להונות ? גם יוסי שריד התנגד ליציאה חד צדדית. האם גם הוא ניסה להונות ? ומהרא רמא (יושי שריד) לבירא עמיקתא (אני) העמדה שלי בעניין לבנון לא הייתה קבועה. הרבה זמן חשבתי שצריך לסגת חד צדדית (גם כשברק היה עוד נגד) דווקא בשילהי התקופה בלבנון בחודשים שלפני היציאה שיניתי את דעתי וחשבתי שצריך לפני יציאה ליצור מנגנון הרתעה (אתה היית נגד הפגיעה בגנרטורים. אני הייתי באותה תקופה בעד פגיעה אפילו יותר מסיבית כדי ליצור את מנגנון ההרתעה) לאחר הנסיגה, ואם באמת השקט שם יימשך, מתברר לי שטעיתי ושעמדתי הראשונה , שהייתה יציאה חד צדדית היא הנכונה. בינתיים נראה שזה כך ואני מקווה שהמצב לא ישתנה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |