 |
|
מסע בעקבות מנהג מוזר אחד.
|
|
| טור אישי • אסף שרעבי • יום ב', 25/11/2002, 23:29 |
|
| |
זה זמן רב שהדבר היחיד שאני חושב עליו זה הזרת. כף יד ימין, כף יד שמאל, לא משנה. העיקר זה הזרת. זרת זרת זרת. ולא סתם זרת, אלא אותה זרת המונפת אל כיוון ספר התורה בשעה שמגביהים את הספר בפני קהל המתפללים בבית הכנסת. לאלו שאינם בקיאים בהלכות בית הכנסת, הנה תקציר העלילה בשני משפטים:
אמצע תפילת שחרית בשבת בבוקר, מוציאים את ספר התורה, פותחים אותו בפרשה הרלוונטית ומגביהים את הספר לפני הקהל. בשלב זה, אותו פונקציונר המרים את ספר התורה, אומר "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל וגו"'. הציבור, מצידו, מרים ידיו בהתרגשות מה אל עבר ספר התורה, ומנשק את היד. כמו לנשק מזוזה, רק שאת זה אפשר לעשות ממרחק של כמה מטרים תוך, בעצם, נישוק האוויר. בכל אופן, יש כאלה הפורשים את כל כף היד, יש כאלה האוחזים בציציות הטלית באותו אקט, יש כאלה הפורשים את שתי כפות הידיים ועוד. וכאן בדיוק אני מגיע אל הזרת: ישנם כאלה, אמנם מעטים, המניפים את כף היד לעבר ספר התורה, תוך שאצבעות כף היד קפוצות לבד מהזרת. רק הזרת מונפת לעבר הטקסט הקדוש.
תודו שזה מוזר.
מה יש לאותם האנשים עם הזרת? מה מקור המנהג המשונה הזה? מה זה בעצם אומר? או, כמו ששואל השיר המפורסם: what's pinky got to do with it?
במסגרת הפינה "דברים איזוטרים שמעסיקים את אסף" ניסיתי לתחקר אנשים לפשר המנהג המוזר. רוב הנשאלים משכו בכתפיהם. לכולם, בעצם, לא היה מושג. אחד שאני מעריך, כזה שמילא כירסו בש"ס ופוסקים, אמר לי את משפט המחץ היהודי - אין בזה עניין. ביהודית, זה אומר 'אין לי ממש מושג, אבל זה רק בגלל שזה לא ממש חשוב.'
בצר לי, עברתי לספרים. חיפשתי בכאלה העוסקים במנהגים, טעמי מנהגים. מקורות מנהגים. אבל גם שם לא מצאתי דבר. אין זכר למנהג, לא כל שכן לטעמו. זה הריח כמו נוהג חדשני שכזה. עניין של מאה שנה. גג.
בכל זאת לא ויתרתי. זאת אומרת, אני ותרן ידוע. כל חיי אני מוותר. עוד בארבעים ושמונה ויתרתי. (כשהערבים רצו גם מדינה, אמרתי, יאללה - קחו חצי). אבל זרת קטנה לא תכריע אותי. אז עברתי לתותחים הכבדים באמת.
נכנסתי לאתרי "שאל את הרב" הקיימים ברחבי האינטרנט, והפצתי את השאלה. היו כאלה שהשאירו את השאלה ביתמותה. חלקם ענו. הרב שי פירון היה הראשון:
המקור הוא בדברי חכמים שבשעה שנתנה תורה לישראל הצביע כל אחד באצבעו ואמר: "זה אלי ואנוהו". השימוש בזרת היא רק בגלל נוחות.
נוחות? מה נוח בזרת? כל מי שאי פעם הניף את ידו (לצורך נישוק ספר תורה, כדי לתת סטירה, וכו') יודע שפריסת כל האצבעות זה הכי נוח, הנפת האצבע בלבד היא גם נוחה. אבל זרת?! זה אפילו מעצבן. לא טבעי (תודו שניסיתם!). כל חיינו אנחנו מצביעים בעזרת האצבע, אז מה פתאום נוח כאן להצביע עם הזרת? חזרתי לרב פירון עם השאלה הזאת, והוא ענה:
התכוונתי לומר שאין סיבה עקרונית לענין הזרת.
יופי. צריך לעבור לרב הבא. קבלו אותו - הרב שמואל אליהו:
לא ידוע לי שדווקא מקפידים על הזרת. אבל אם מישהו עושה כן אולי הוא רוצה לרמוז על החושן שהיה "זרת אורכו וזרת רוחבו" והיה על לב אהרון תמיד, וכך צריכה להיות התורה. אולי, אני כותב זאת מסברה. אבל בכל מקרה לא כך לימדו אותי ולכן איני עושה כן.
היה לזה עוד המשך, אבל לא ממש רלוונטי. מה שחשוב לראות כאן הוא שלמרות שהרב לא מכיר את המנהג, הוא יכול למצוא לזה הסבר מהמקורות. הסבר בדיעבד. ואין פלא: התנ"ך מכיל כל כך הרבה מילים, שיש צירופי מילים לכל סיטואציה. לכל מנהג אפשר בקלות להצמיד פסוק. פסוק מוכיח. הסבר בדיעבד. הסבר בדיעבד שכזה קיבלתי גם מהרב אמנון יצחק. גדול המחזירים בתשובה שלח לי קובץ אודיו בן עשר שניות שבו הוא זורק פסוקים ובסוף אומר:
ומדוע הזרת? אני עוד אשוב אליך בעניין הזה.
מאז נעלמו עקבותיו.
אני לא אלאה אתכם. גם כך בטח קשה לכם. אני רואה את העיניים הכבויות. אז רק עוד רב אחד וגמרנו:
העיקר הוא לכרוע בעת ההגבהה, כפי שכתב בשו"ע או"ח קלד, ב: "שמצווה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע, ולומר וזאת התורה וגו’". ואינני זוכר מקור לכך שמצווה לנשק בזרת אבל הוא ביטוי של חיבה לתורה. וכנראה שנהגו לנשק בזרת שהיא האצבע הקטנה, לבטא נגיעה עדינה של כבוד שיש לנו כלפי התורה. ויש נוהגים לנשק הציצית, שהיא מזכירה את כל מצוות התורה.
כבוד הרב אליעזר מלמד. לא קונה את הסיפור הזה. לבטא נגיעה עדינה של כבוד? חשבתי לעצמי שאם אפשר להביא פסוק בדיעבד על מנהג שאתה לא מכיר, לבטח אפשר לנמק בדיעבד את אותו מנהג בהסברים שונים ומשונים.
אז מה היה לנו? ציבור של מניפי זרת שאין לו מושג ירוק למה הוא עושה את זה, מנהג שלא מצוי בכתבים (ולכן, כנראה, נוהג חדש), רבנים שרובם אינם יודעים ומיעוטם מנסה להשיב עם הרבה כנראה ואולי, אבל בלי תשובה של ממש.
ואולי - טוען ד"ר קופר מאוניברסיטת בר אילן - השאלה החשובה באמת איננה מדוע הזרת מונפת. אולי לא חשוב באמת מדוע אנו נוהגים כמו שאנו נוהגים בחיי היום יום. זאת אומרת, זה חשוב, אבל לא רק. הרי רוב הפרקטיקות היומיומיות שלנו הן חיקויים או תבניות החוזרות על עצמם. ברוב המקרים מדובר על יד המקרה. מוטציה התנהגותית שהתאימה לאותה סיטואציה ובכך נשתמרה. אם כך, חשוב לברר מה הזרת עושה לאנשים. מה משמר את מנהג הזה? מה גורם לדיפוזיה שלו ולשימור שלו?
וכאן אנחנו באים בהפוך על הפוך. אולי דווקא המוזרות היא המשמרת את המנהג? אותו מתפלל המניף את הזרת, מסמן בכך לשאר המתפללים, שלא עושים כן, שהוא יודע משהו שהם לא יודעים. קחו נשימה ארוכה: אקזוטיפיקציה. המתפלל הפשוט יכול להתייחס לזה כאל צורת ביטוי לא מובנת. לא ברורה. הם - מניפי הזרת - בטח יודעים כאן משהו שאני לא יודע. או - יש כאן משהו מאחורי זה, אחרת זה לא היה קיים. דברים כאלו קיימים בכל תרבות דתית, וגם ביהדות: טקסים מסתוריים, לחשושים ידועים לאנשי ח"ן, ועוד.
בהיבט הזה, אין חשיבות לעובדה האם הרבנים מכירים את המנהג ויודעים את פישרו. החשוב הוא שציבור המתפללים - מניפי הזרת ואלו שלא - אינם יודעים בעצמם את פשר המנהג. האניגמטיות של הנפת הזרת היא הנקודה החשובה בסיפור הזה. היא, בעצם, כל הסיפור.
כך שבפעם הבאה שתגיעו לבית כנסת (בשבת הבאה, ביום כיפור הבא, בגלגול הבא), לא רק שאל תתנו למניפי הזרת לעבוד עליכם, אלא הניפו את הזרת בעצמכם! כך תשדרו לשאר המתפללים, שאתם לא חובבנים בעסקי הדת. אתם בהארד־קור של הדתיים!
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות