החגים הפגאניים של ישראל 1494
שלוש הרגלים של עם ישראל הם לא רק חגים שמסמלים את ההיסטוריה שלו, אלא גם מבוססים על חגים פגאניים קדומים יותר, שחגגו את העונות המתחלפות.
דת והעידן החדש • טלה בר • יום ה', 5/6/2003, 14:11
מקריאה בתנך אפשר להסיק כי מתקופת אברהם אבינו ועד גלות בבל לא התקיימה בארץ תרבות אחידה ומבוססת, והעברים נטו להטמיע את הפולחנים השונים של אלי הארץ, במיוחד את אלה של בעל, אשרה ועשתורת. רק אחרי שיבת ציון התאחד העם סביב בניית בית המקדש השני, והיהדות המשנאית הלכה והתבססה על יסוד רעיון תרבותי השונה מזה של סביבתו - הרעיון של אל לאומי אחד. בתקופת שיבת ציון התווספו לסיפורי המקרא, בין היתר, המצוות המציינות את הצורך "לראות את פני יהוה אלהי ישראל" במקדש המרכזי בירושלים. הצורך הזה נראה חשוב במיוחד בשלושת החגים העונתיים המרכזיים, לאחר שהתברר כי לא ניתן לבטל את קיומם לחלוטין בקרב העם. אז גם נלוו לראשונה הרעיונות הלאומיים לחגים, שלפני כן היו פגאניים בעיקרם.

אותם חגים פגאניים היו קשורים קשר עמוק לחילופי עונות השנה ולהשפעת העונות על העבודות החקלאיות. באירופה, למשל, שם יורדים המשקעים לאורך כל השנה וחשיבות השמש גדולה ביותר, מתחלקת השנה לארבע עונות ברורות בהתאם למצב הארץ כלפי השמש. האירופים הקדמונים האמינו באל־שמש הנולד באמצע החורף, מתגבר עם הלבלוב באביב, פורח ומפרה את הארץ בקיץ, מבשיל עם הפרי וגווע בשלכת של הסתיו ומת בעת שממת החורף כשהשלג מכסה את הארץ. באזורים דרומיים יותר, בהם השמש לעתים סימלה דמות מרושעת בלהטה, התגלמה השנה בדרך ברורה יותר בדמויותיהם של אלי־הצמחייה הגדלים ומתים חליפות, כמו תמוז הבבלי, אטיס האנטולי, אדוניס היווני ובעל הכנעני. אלים אלה, שהיו פורחים באביב, מבשילים ומתים בקיץ וקמים לתחייה עם ראשית הלבלוב בחורף, ציינו לרוב שנה בת שלוש עונות.

בארצנו ניכר ההבדל בין הקיץ לחורף בירידת המשקעים, ולכן מתחלקת השנה באופן טבעי לשתי עונות המכונות בתלמוד עונת־החמה ועונת־הגשמים. בעקבות השפעות אזוריות שונות, התהוו בארץ שתי ספירות שונות של השנה: האחת הביעה את חילופי עונות החמה והגשמים ואת השפעתם על הצמחייה; והאחרת ביטאה את מחזור השמש על ארבע תחנותיו: שני ימי שוויון היום והלילה המכונים 'תקופת ניסן' (Spring Equinox) ו'תקופת תשרי' (Autumn Equinox); היום הארוך ביותר בשנה המכונה 'תקופת תמוז' (Midsummer); והיום הקצר ביותר בשנה המכונה 'תקופת טבת' (Midwinter). חיי הצמחייה והחקלאות בארץ הולמים את שלושת שלבי חייהם של אלי־הצמחייה - אביב, קיץ וחורף. עונת הסתיו לא קיימת בארץ במשמעות האירופית של תקופת מעבר בין הקיץ לחורף; המלה 'סתיו' מופיעה פעם אחת ויחידה בתנ"ך, במשמעות של חורף, כפי שמשתמע מ"שיר השירים": "הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו." ברור שאין כאן הכוונה לתקופה שבין הקיץ לחורף אלא לחורף עצמו; ההכרה בשלוש עונות השנה מתבטאת בחגים הדתיים העיקריים המכונים "שלוש רגלים", שהם חגי החקלאות העיקריים בארץ ישראל.

פסח

פסח, החל בתקופת ניסן, מציין את עונת הפסקת הגשמים, הגברת וסיום הפריחה וקינון העופות. הוא נחוג באכילת לחם שנאפה במהירות מבלי להיחמץ, כדי לציין את ראשית קציר השעורים; ובהקרבת קרבנות של ולדות הצאן הראשונים המומלטים באותה תקופה - ה"בכורות". פסח הוא גם חג אהבת האביב, שבו קוראים את מחזור שירי האהבה והאביב של 'שיר השירים'; הנביא ירמיהו ציין את הקשר בין האהבה ליציאת מצרים, עת "אביב ימיו" של עם ישראל, במלים "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר, בארץ לא זרועה." במשנה נחשב ראש חודש ניסן ל"ראש השנה למלכים", ובפסח נחוג חג אהבתו וכלולותיו של 'המלך המקודש', נציג שבטו ומייצג אל השמש, עם נציגת אלת־האדמה, האחראית על עונות השנה. אם מונים תשעה חודשים מתקופת ניסן, עת נישואי האביב של המלך, מגיעים לתקופת טבת, שהיא עת חג לידתו המחודשת של השמש.

דמותו של אהוב האלה מכונה ב'שיר השירים' בשם 'דוד'. השם, או הכינוי, הזה מופיע בכתובת אמורית במשמעות של 'מנהיג' - כלומר, אהוב האלה היה מנהיג העם. מכאן נובע הרעיון, שבמשך המאה ה-‏10 לפנה"ס, בה אמור היה למלוך איש בשם דוד בן־ישי, ייתכן שלא היה מלך אחד בשם זה, אלא שורה של מלכים שהיו אהוביה של האלה עשתורת; הם עלו על כס המלכות עם נישואיהם אתה באביב, והוקרבו למענה בתום תקופת כהונתם, בשבועות או בסוכות. אם אכן כך היה הדבר, הרי ששלמה היה בעצם המלך הראשון במשמעותו המודרנית, שהאריך ימים על כס המלוכה בזכות היותו "ידיד־יה" במקום "דוד/אהוב־האלה", והוא זה שיסד את שושלת "בית דוד".

אף על פי שפסח היה חג של אהבה, ובוודאי גם של הוללות מינית, הוא לא נחשב לחג שמח במיוחד, אולי מפני שהחג מבשר את בוא תקופת־החמה הקשה, עם "נעילת רוחות וגשמים". באמונה הכנענית, זוהי תחילת תקופת ניצחונו של מות, אל היובש והמוות, על אחיו בעל, אל הגשמים; בעונה זו החלו שעבודו של בעל, ומלכותו של מות על הארץ הצחיחה. המיתוס מקביל בדרך מוזרה לסיפור שעבודם של ישראל במצרים, ונדודיהם במדבר הצחיח. האלה ענת, אחותם/אהובתם של בעל ומות, המכונה "בעלת שמים רבים" - כלומר, היא אלת השמים האחראית על חילופי עונותיהם של שני האלים - מחפשת את בעל ומוצאת אותו קבור במדבר. התקופה שבין פסח לשבועות, שבה נעשית ספירת העומר, היא תקופת האבל על מותו של בעל, שבה חל איסור על חגיגות ובעיקר על חגי נישואין.

שבועות

התאריך היהודי הרשמי של שבועות חל קרוב לתקופת תמוז של אמצע הקיץ, אך לא זהה אתו באופן שבו מזדהה תאריך חג הפסח עם תקופת ניסן ותאריך סוכות עם תקופת תשרי. חג השבועות נחוג ב־ז' בסיוון, בהתאם לפסוק בספר 'ויקרא' האומר, "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם העומר, שבע שבתות תמימות תהיינה". החישוב הרשמי נעשה לפי ספירה המתחילה ביום שלאחר החג הראשון של פסח; אבל במשנה משמשת המלה 'שבת' לעתים קרובות במשמעות של "שבוע", ולדעתי זוהי אמורה להיות משמעותה גם במקרה הזה. אם נספור שבעה שבועות לא מהיום שלאחר החג הראשון, אלא מהיום שלאחר החג השני, שבוע מאוחר יותר, נגיע לתאריך ט"ו בסיוון במקום ז' בו, ולליל מילוי הלבנה - שבו נהוג לחוג את רוב חגי ישראל, כולל שתי הרגלים האחרות. דחייה זו של החג בשבוע מקרבת אותו ל'תקופת תמוז' המקובלת, וליום אמצע הקיץ שהיה יום חג וקרבן במקומות רבים בעולם. אפשר לציין כאן גם, כי בעת הבאת הביכורים ב־ז' בסיוון, הפירות (שלא עברו הנדסה גנטית) אינם בשלים עדיין ולא היה מזיק להם לחכות שבוע נוסף על העץ.

נוסף להבאת ביכורי הפרי, שבועות הוא גם חג ראשית קציר חטים. מלחמת האביב בין בעל למות מתרחשת בתקופה שבין ראשית קציר השעורים בפסח לראשית קציר החטים בשבועות, ובכך מזהה את האחים כשני פניו של רוח הדגן: בעל, המכונה גם בן־דגן, מייצג את רוח הדגן הירוק טרם הבשלה, ומות מייצג את רוח הדגן היבש. המיתוס הפולחני מתאר איך, לאחר שענת קוברת את בעל, היא מתאבלת עליו ומקריבה על קברו בקר, חמורים וצאן. לאחר מכן היא תופסת את מות, "קוצרת" אותו בחרב, מנפה אותו בנפה, קולה אותו באש, טוחנת אותו, וזורה אותו בשדה למאכל ציפורים. לפי נוסח אחר היא מפזרת את גרעיני הדגן בשדה כדי להפרות אותו בגופו של האל המת. לטקס הזה יש אופי של קרבן, אפילו קרבן אדם. פרייזר מספר על כלולותיהם של אפרודיטי, אלת האהבה, עם אהובה אדוניס בעונה זו, שלאחריהם מובא האל כקרבן פוריות בתוך נחלים של דם (אדוניס היווני הוא מקבילו של בעל הכנעני, כפי שמתבטא בשמו 'אדון' = 'בעל'; מכאן נבע מאוחר יותר גם שמו של האל היהודי יהוה – 'אדוני').

אפשר מאוד שהשינוי שכפו הכוהנים על העם בתאריך החג, מאמצע החודש ליום חסר משמעות סמלית כלשהי, נעוץ בעובדה שזה היה החג הפגאני החשוב ביותר בארץ. לפי תיאורים שונים הוא היה שופע זימה ודם, וכוהני ה' לא יכלו בשום אופן להרשות לחוג אותו כפי שהוא. רמז לשינוי הזה נמצא באמירה של חז"ל, המציינת כי ה' נתן לישראל בסיוון רק חג קטן ('עצרת', שמשמעותה "התכנסות", אבל לא "חגיגה"), במקום החג הגדול שהיה בדעתו לתת להם בתמוז, והוא ביטל את החג הגדול בגלל מעשה העגל. יותר מכל חטא אחר סימלה העבודה לעגל - שהוא מדמויותיו של האל בעל, בנו של אל הפר - את ה'כנעניות' בישראל, ולכן היתה התנגדותם של הכוהנים לקבלת החג הזה רבה מכדי שיוכלו להרשות את הטמעתו בקרב העם.

בכל זאת, עבודת העגל עצמה השתמרה בחג, כפי שאפשר להבין מתיאור תהלוכת חגיגת הביכורים: בראש התהלוכה מובל שור שקרניו מצופות זהב ועטורות בעלי זית. הזהב מסמל את שמש הקיץ, והזית הוא סמל פוריות מובהק כפי שאפשר לראות מספר 'תהלים': "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך". השור (המזוהה לשונית עם הפר, על אף ההבחנה המודרנית בין בהמה מסורסת לשלמה), שליווהו בתהלוכה בנגינת חליל, בקלתות כסף וזהב וסלי נצרים מלאי ביכורי פירות, ענבים ותאנים, היה מיועד לקרבן בבית המקדש. גם הקרבתו בחג הקציר של אדוניס, אל הדגן והצמחייה, נחוגה בלוויית מקוננות, באווירה של בשמים, מאכלי פירות, דבש ועוגות שנישאו בסלי כסף.

פר מעוטר מופיע גם במסגרת פולחן דיוניסוס, המורכב משיכרון, קריעת הקרבן לגזרים ואכילתו. אולי הקניבליות הזאת היא שגרמה לדחייה המיוחדת של הכוהנים את חג השבועות בצורתו הכנענית. האל דיוניסוס מופיע לפעמים גם בדמות של גדי, והביטוי "לא תבשל גדי בחלב אמו" מצורף בספר 'שמות' לציווי על החג. כבר הרמב"ם הכיר בביטוי הזה כבדחייה מוחלטת של אחד ממנהגי הפולחן המובהקים של הכנענים - קרבן הבן למען אמו האלה - ולא הטיל ספק בחשיבות דחייתו של המנהג המיוחד הזה. אפשר שהדחייה הזאת היא גם אחד המקורות לאכילת מאכלי חלב בלבד בשבועות. גם חג מתן תורה נחוג בשבועות, וסיפורו מופיע בתורה בסמיכות למעשה העגל. ייתכן שהצמדת מתן תורה לתאריך זה דווקא, באה כדי להדגיש את אופיו היהודי בניגוד לאופיו הפגאני המובהק הקדום של החג.

בין שבועות וסוכות נחוג חג הבציר. בשירת אוגרית מתואר חג זה כמלא שמחה במיוחד, שיכרון מהיין החדש בתוספת של מאכלי דבש וחלב ובהתעלסות מלאת עליצות (אולי מפני שלא היתה מחייבת ורצינית כמו חג הכלולות של פסח). מאחר שביהדות הוקדם חג השבועות עד כדי כך שהענבים טרם הבשילו בו, נאלצו פרנסי העם להמציא מחדש את חג היין בתאריך מאוחר יותר, וקבעו אותו ל־ט"ו באב, שאינו נזכר בתנ"ך כלל.


דיוניסוס כאל הגפן (פסל מהמאה השניה)



סוכות

סוכות הוא חג כפול משמעויות: מצד אחד הוא מציין את סיום הקציר והבציר ואת אסיף הפירות והירקות, ומצד שני את ההכנות לשנה החדשה של חריש וזריעה עם ראשית הגשמים. זהות אמיתית קיימת בין חג האסיף וחג הסוכות. ההסבר התנ"כי לישיבה בסוכות בחג מקשר אותו עם יציאת מצרים, כפי שנאמר בספר 'ויקרא': "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"; הסבר זה דחוק ביותר, אפילו אם נכון שסוכות הבדואים במדבר סיני דומות לסוכות החג - עובדה זאת מצביעה רק על רקע גיאוגרפי דומה ושימוש בענפי הדקל למטרה זו. הרבה יותר מתקבל על הדעת שבני ישראל, שעסקו בחקלאות בארץ ישראל, ישבו בסוכות בשדה או בכרם בכל שנה בעת אסיף הפרי והירק של סוף הקיץ. הם עשו זאת משלוש סיבות: כדי ללון בשדה ולא לטרוח לחזור הביתה לאחר יום עבודה המתחיל עם שחר ומסתיים עם לילה (הלילות בעונה זו נעימים הרבה יותר בחוץ מאשר בבית); כדי להשתמש בסוכה כמחסן לפרי לפני שישאו אותו אל הכפר; וכדי לשמור על הפרי שנאסף מפני גנבים אנושיים או הולכי על ארבע. פעילויות אלה כרוכות בישיבה בסוכות בתקופה שלפני ראשית הגשמים, וחוסכות מאתנו את הסיפורים והבדיחות הקשורות בישיבה בסוכה בגשם.

השימוש בחג הסוכות ב'ארבעת המינים' מדגיש את קרבתו של החג הזה לטבע ולחקלאות. לכל אחד מצמחים אלה יש משמעות פגאנית קדומה, המתבלטת בייחוד בעובדה שכל אחד מהם מציין תקופה אחרת בשנה ולכן נאה להשתמש בהם בראשית השנה, כסמל לשנה בכללותה:

  • הלולב, או כפת־התמר, הוא פרט מהעץ שמימים קדומים - ואפילו בתרבות הערבית - סימל את האלה האם, את הלידה, ואת ראשית השנה בתקופת תשרי.

  • הערבה היא עץ המים, שהם מקור מחייתו, והיא מסמלת את תקופת טבת רוויית הגשמים. הערבה שימשה למטרת הורדת גשמים בטקסים פולחניים, שהיו כרוכים בהזדווגותם הסמלית של אלת האדמה עם אל השמים; הזדווגות כזאת נעשתה "על רצפת הקציר" - כלומר, על גבי השטח שנקצר. השימוש בערבה לאותה מטרה נעשה עד היום הזה בתפילת "הושענה רבה" הנאמרת בסיומו של חג הסוכות.

  • האתרוג הוא פרי 'עץ הדר', והוא מכונה לעתים "תפוח האהבה"; הוא פורח באביב, ובריחו וטעמו הטוב הוא מסמל את תקופת ניסן, עת הפריחה והאהבה.

  • ההדס הוא עץ המוות והתחייה. פרחיו לבנים ופריו שחור - שני צבעי המוות המובהקים - והוא ירק־עד, כלומר, עמיד גם בתנאים של מוות. אצל עמים רבים שימש ההדס כאמצעי פולחני, ובשמניו הריחניים משתמשים עד היום לריפוי שיגרון. הרפואה היא אחת החוכמות השייכות לשאול, לשם ירד אל הצמחייה בתקופת תמוז לפני שחזר לתחייה עם ראשית הגשמים.


נראה לי שהשמחה המיוחסת במיוחד לחג הסוכות קשורה בכך שזהו חג הלידה של אל השנה. בחג הפסח נחוגו כלולותיו במעמד מלא רצינות וחשיבות; בחג השבועות מציינים את מותו עם מות הצמחייה בחרבון הקיץ; אבל בחג הסוכות אפשר לשמוח על כך שהוא שב לתחייה, יחד עם הצמחייה ועם הפריחה של ראשית החורף.

כיום נחוגים חגי ישראל בבית הכנסת ובבתי הספר, לעתים בתהלוכה עממית ברחובות או ביציאה לבילוי ב"חיק הטבע", ותמיד בסעודת החג בבית. אך את ההוללות המינית, משאירים כיום, לכל היותר, למסיבות טראנס למיניהן, תחת השפעת סמים, שאין להן שום קשר לעונות השנה, לצמיחה ולמוות או לפריחה ולהבשלת הפרי.
קישורים
לוח שנה מקביל יהודי־כנעני
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "דת והעידן החדש"
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  נהנתי • kel
  שבועות חל בשישה בסיוון • האייל האלמוני • 15 תגובות בפתיל
  תמונת שבועות • טלה בר • 2 תגובות בפתיל
  מאמר מעניין • יו • 6 תגובות בפתיל
  ''דוד'' • גלעד ברזילי • 4 תגובות בפתיל
  סתם כמה הערות • רון בן-יעקב • 14 תגובות בפתיל
  מאמר מצויין • נושא הארון • 4 תגובות בפתיל
  הפסקה האחרונה • רון • 6 תגובות בפתיל
  ועוד הערה בעניין שבועות • נושא הארון • 13 תגובות בפתיל
  נו באמת?! • גדי ו. • 125 תגובות בפתיל
  ממחזרים או מה? • שני • 4 תגובות בפתיל
  לא תאכל גדי בחלב אמו • בועזז • 2 תגובות בפתיל
  המקום בו אין שינויי עונות - עיתה של הרשעות • מיכאל מ. שרון
  תסלחו לי, אתם מעוותים • דורש אמת • 3 תגובות בפתיל
  שליטי ישראל במאה ה 10 • beaker • 2 תגובות בפתיל
  כל מיני דברים • כרמית
  מרשים וכפי • עפרה • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • האייל האלמוני • 3 תגובות בפתיל
  לא חידוש • נועם ריף • 2 תגובות בפתיל
  מקורות • חיים
קצירת המסתורין 786440
האייל הקוטב יום ד', 19/8/2026, 16:45
מן הראוי לציין לעיון את מחקריו של י' בער [א] המחזקים את ההנחה שיש טעם לסברה שקצירת העומר, חג ניסוך המים ושמחת בית השואבה הם חגים שנתחדשו בקרבנו לרגל השפעות חיצוניות – יווניות – ועבודות החג הן ביטוי להפגנת-נגד לחגי היוונים המכונים ׳חגי המסתורין המוקדשים לדמטר׳ ‏1. הפולמוס נגד הצדוקים לגבי מועד ׳ממחרת השבת׳ הסתיר את שאלת מקורות החגים הללו ואת הבנת ההתאמות התרבותיות שחכמי ישראל – בוני המדינה היהודית – ביצעו תוך כדי שימוש בדוגמאות ובמכשירים של היוונים.

ההמנון ההומרי המוקדש לדֵמֵטֶר (Demeter), אלת התבואה והאדמה ביוון העתיקה, מספר שאל השאול חטף את פרספונה, בתה האהובה של דמטר, אל עולם המתים. דמטר יצאה לחפש אותה, ולאורך כל מסע חיפושיה צמה, וגם האדמה כאבה את כאבה ולא הצמיחה את תבואתה. בהמשך הסיפור מגיעה דמטר לאֱלֶאוּסִיס (Eleusis), שם היא שוברת את הצום באכילת דייסת גריסי שעורים המכונה קיקאון, והאדמה חוזרת להצמיח את תבואתה. וכך, פעמיים בשנה, באביב ובסתיו, במשך מאות שנים ‏2, התקיימו באלאוסיס טקסי חניכה ופולחן המוניים וסודיים ביותר, שכונו טקסי ׳המיסטריות של אלאוסיס׳ (Eleusinian Mysteries) או ׳טקסי הסוד׳, והוגדרו כאחד החגים החשובים ביותר של בירת אטיקה ושל כל שבטי יוון. כולם היו רשאים להשתתף: נשים, עבדים, קיסרים ואף פילוסופים כדוגמת אפלטון. חל איסור חמור לחשוף את מה שהתרחש בתוך המקדש הפנימי, ועונש מוות הוטל על מי שהפר את הסוד. הטקסים שילבו צום וכן את שתיית הקיקאון ‏3 בסופו. משקה זה הכיל פטריית ארגוט פסיכדלית ‏4 שממנה מופק LSD. המשקה הציף את השותה באקסטזה ובחזיונות, וכל מי שעבר את טקסי המיסטריות באלאוסיס קיבל הבטחה רוחנית שנשמתו תזכה לחיים מאושרים וטובים יותר לאחר המוות – בדומה לתבואה שמתה בחורף וצומחת מחדש באביב. אחד מרגעי השיא של החגיגות היה קצירת אלומת שעורים באור יקרות בלילה, בדממת כל המשתתפים, ושם צועק ומכריז הכהן: הגברת הנהדרת ילדה ילד קדוש והאדירה את האדיר׳.

כל בני יוון המשכילים ומנהיגי הרפובליקה והקיסרות הרומית רוממו את חגי המסתורין באלאוסיס: ׳לפי המסורת שבידי היוונים נתנה להם דמטר שתי מתנות יקרות: את עבודת האדמה כדי שלא יוסיפו לחיות כבהמות, ואת חגיגת המסתורין שעל ידיהן קיבלו המשתתפים תקוות טובות לחיי האדם אחרי המוות, ובגלל זה שולחים עוד היום כל היוונים את ביכוריהם לעיר אתונה׳. על פי תיאורו האישי של קלמנס האלכסנדרוני ‏5, לאחר הצום ושתיית הקיקאון הוא ניגש לסלסלה גבוהה בצורת שושן ששימשה לנשיאת פירות ותשמישי קדושה. ׳תשמישי הקדושה׳ היווניים בהקשר של חגי הפריון היו החפצים המוצנעים והקדושים, וכללו מיצגים של איבר המין הזכרי והנקבי וכן דברי מאפה טקסיים – עוגות ופתים שהוכנו בצורת איברי מין או סמלי פריון – לצד סמלי אדמה וצמחייה, שיבולי חיטה ושעורה המייצגות את פריון האדמה והתחדשות החיים ‏6.

מול התרבות הזו, שהייתה מפתה ומשכה רבים, הבינו חז"ל את הצורך לספק להמונים – עם התמזגותה הברוטלית של תרבות יוון בתרבות יהודה – מענה דרמטי וחווייתי משלהם. יצירת הטקס המאופיין והחלופי נועדה לרצות את העם ולמלא את הצורך החווייתי בטקסי פריון, בדומה לפולחנים הפגניים ההלניסטיים שהיו נפוצים באותה תקופה. כיתר כללי ההשתלבות החדשים בתחומי ממשל שאומצו בראשית האוטונומיה היהודית תחת שלטון יוון, המגמה הייתה לקבל את חוקי העמים ולהתאימם לחוקי האבות. וכך, במקום אקסטזה פסיכדלית וערפול תודעתי, הנהיגו דיאלוג מילולי מבוקר מול העם; במקום פולחן לאלילי האדמה – הפנו את התודות לאל אחד, תוך מענה לצורך העממי בחוויה מרשימה מבלי לגלוש לעבודה זרה או למעשים מיניים. כנגד תועבותיה של יוון במיצגי הקודש בסלסלת העץ, הקָאלַאתוֹס, שהוקדשו לאלי יוון, הותקנו סלי הכסף והזהב, הקלתות, בהעלאת הביכורים לבית המקדש. כנגד שתיקת המשתתפים בעת קצירת השעורה, קבעו חז"ל לשלש את המילים הנאמרות בקול רם – כדי להציב את הדיבורים הרועמים כמשקל נגד לשתיקה.

׳שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור. וכל העיירות הסמוכות לשם, מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול1. חג קצירת העומר הוא חג בתוך חג, מועד מקודש ביותר. על פי המשנה, יש לבצע את קצירת העומר בלילה שלאחר יום טוב ראשון של פסח (מוצאי החג), גם אם הוא חל בשבת, אף שפעולה זו כרוכה בחילולה, משום שזו נחשבה לחלק משמעותי מעבודת הקודש ביהדות בית שני הדוחה את השבת. התאמת מעמד הקדושה לחג דוחה אפילו שבת. לפיכך, מנחת העומר, מנחה צמחונית, עמדה במעמד ייחודי וגבוה בתקופת בית שני ביחס ליתר קורבנות החי, בכך ש׳כל קרבנות הציבור והיחיד באים מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם, שאינם באים אלא מן החדש ומן הארץ, וכולם אינם באים אלא מן המובחר׳, ובשל כך ׳אין מביאים לא מבית הזבלים, ולא מבית השלחין, ולא מבית האילן׳ ‏7.

כמו ביוון כך ביהודה – את תבואת קציר העומר הביאו ממקומות סמוכים ומובחרים כמו מכמש וזנוח הסמוכים לירושלים. אנשי אתונה עורכים שלוש חרישות מקודשות – חרישה ראשונה בסקירוס (Skiros) הקרובה לאתונה בדרך לאלאוסיס, השנייה בשדה ראריה (Raria) בעיר אלאוסיס, והשלישית לרגלי האקרופוליס בסמוך לאתונה. בהתאמה, בתוספתא ובבבלי במסכת מנחות מפורטים הכללים בדבר עיבוד האדמה והכנתה זמן רב מראש, תוך הקפדה על אדמות הפונות לדרום שיש להן חשיפה מרבית לשמש: ׳שנה ראשונה חורש ושונה, וזורעה קודם לפסח שבעים יום, כדי שתהא סמוכה לחמה׳.

׳עבודת קצירת העומר כפי שהתקיימה בישראל בימי בית שני היא אחת מהעבודות הטהורות והמקודשות ביותר שאפשר למצוא בתולדות הדת והאמונה האנושית בכלל. אבל תופעה גדולה כזאת אינה ידועה למלומדים העוסקים בתולדות הדת והאמונה בכלל ולא לחכמים העוסקים באמונת ישראל בפרט׳.

--------------------------------

[א] לעיון נוסף: יצחק בער, ׳קצירת העומר׳, ציון מד (תשל"ט), עמ' כא–לג.

‏1 חידוש הקורבנות בעם ישראל לאחר חורבן בית ראשון, בניגוד לתוכחה הנבואית: ׳זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה׳, נועד להפוך את בית המקדש בירושלים למרכז הבלעדי להפצת המונותאיזם כנגד מקדשי האלילים, ולחזק את מעמד העם כאומה ייחודית מול יתר האומות העובדות אלילים בכל אתר – שכן כמספר הערים כך מספר האלוהים. בהודו כל מדורה בביתו הפרטי של האדם נחשבת כהקרבת קורבן; ביוון המקדש מקדש את האדמה לנצח; ביהודה – רק בית המקדש בירושלים קדוש הוא ולא יתר האדמות.

‏2 כתובת משנת 460 לפנה"ס מעידה שכבר אז הוגדרו חוקי המיסטריות וכללי הפרוצדורה הקשורים לחג. כתובת משנת 423 לפנה"ס מביאה החלטה של מועצת אתונה לחייב את בעלות בריתה לשלוח ביכורים לצורכי חג המיסטריות.

‏3 ׳...בְּסֵפֶל זֶה עִרְבְּבָה הַמַּשְׁקֶה הָאִשָּׁה הַנָּאָה כְבַת-אֵלִים, לָקְחָה יֵין-פְּרַמְנָה, וְשָׁחֲקָה עָלָיו גְּבִינָה שֶׁל-עִזִּים. שָׁחֹק בְּמִגְרֶרֶת נְחֹשֶׁת וְזָרֹה מִקֶּמַח שְׂעוֹרִים, כִּלְּתָה אֶת-מְלֶאכֶת הַמַּשְׁקֶה וַתִּקְרָא לַגְּבָרִים כִּי יִשְׁתוּ׳. הומרוס, האיליאדה, שיר יא, שורות 638–641 (בתרגום שאול טשרניחובסקי).

‏4 סמדר רייספלד, ׳הארץ׳, האם חוכמת יוון העתיקה נבעה משימוש בסמים פסיכדליים?

‏5׳...זה הנוסח הידוע של חגי המסתורין באלאוסיס: צמתי, שתיתי את ה-kykeon (קִיקֶאוֹן / κυκεῶν), לקחתי מן הקופה (κίστη), השתמשתי בו, שמתי אותו אל קָאלַאתוֹס (κάλαθος – סל של זהב או של כסף) והחזרתי אותו מן הסל אל הקופה׳, ומסיים ב׳יפה הוא מה שמראים כאן, ומגיע לאלילה וראויים לה מעשי מסתורין מקודשים כאלה׳.

‏6 מוטיב השעורה והדגן כמסמלי מחזוריות החיים והמוות המשיך בפולקלור האירופי המאוחר, כדוגמת דמותו של John Barleycorn .

‏7 בית הזבלים: שדה שזובלה בהרבה זבל כדי להגביר את צמיחתה, אך התבואה בה אינה גדלה כראוי מכוח האדמה הטבעי אלא מחמת זיבולה, ולכן אינה משובחת באותה מידה. בית השלחין: שדה שאינה מתבססת על מי גשמים אלא משקים אותה באופן מלאכותי מתעלות מים או מעיינות, מה שגורם לצמיחה מהירה אך פחותה באיכותה. בית האילן: שדה שעיקר גידולו עצים (רב-שנתיים), בניגוד לשדה לבן המיועד לתבואה ולצמחים חד-שנתיים; צל האילנות ושורשיהם היונקים משפיעים על הקרקע שמתחתיהם.
חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש והצהרת נגישות © כל הזכויות שמורות