רשת האינטרנט הישראלית סוערת לאחרונה בשל חקירה פלילית נגד חשוד בעבירת מין הנתונה תחת צו איסור פרסום. הבלוגרית חנה בית הלחמי היתה בין הראשונים שדיווחו על הפרשה, וכתבה: "צו איסור פרסום הוא שיטה מצויינת להגן על בעלי שררה או אנשי תקשורת, משפט, הון, הון־שלטון, פוליטיקה וחברה (בעלי הון ו'ידוענים') מהתמודדות עם תוצאות מעשיהם ... כשלמשטרה אין מושג ירוק איך להתחיל ואיך להמשיך את החקירה, או שאבדו מוצגים מהזירה, או שהפושע הוא 'אחד משלנו', או שמישהו (הציבור, המדיה, העיתונות, השר, ח"כ כזה או אחר/ת, בעלי עניין, קורבנות, קבוצות לובי) יושב להם על הזנב והם פשוט רוצים לעבוד בשקט – הם מוציאים צו איסור פרסום... אני מאמינה באמונה שלמה לאלמונית שהתלוננה ולא זכתה בשל צו איסור הפרסום אפילו לחסד הקל של היותה אות בא"ב ודמות מפוקסלת, שלא לדבר על בעלת שם, פנים וקול."
עורכת הדין רוני אלוני סדובניק ציינה כי צו איסור הפרסום נועד להגן על קורבן העבירה, ואילו במקרה זה, "באי־כוחה של הנפגעת ניסו בכל צורה לעניין את כלי התיקשורת בישראל לפנות בבקשה לבית המשפט להסיר את צו איסור הפרסום", אך לא נענו. דוקטור נעמה כרמי כתבה כי יתכן והפרשה לא זכתה להד בתקשורת הממוסדת משום שהחשוד בפרשה הוא עיתונאי. לדבריה, "ייתכן שהקולגיאליות במקרים כאלה גוברת על התחרות בענף, המביאה לא פעם להכפשות הדדיות. אם יקרה לי פעם משהו דומה, חושב העיתונאי, אומר לעצמו העורך, לא ארצה שהקולגות יחגגו עלי. ומה על העניין הציבורי? וחופש המידע מה איתו? שואלת הקוראת הביקורתית התמהה. לא כשמדובר בנו, משיבים העיתונאים בשתיקתם."
בתגובה למאמריהם של בית הלחמי ואחרים, כתב הבלוגר יובל דרור: "העובדה שבית־הלחמי מאמינה למתלוננת, שאותה היא לא מכירה, ולא לנאשם, שגם אותו אינה מכירה, חסרת רלבנטיות לחלוטין. מה שרלבנטי הוא שבית־הלחמי, ולא בפעם הראשונה, מבקשת להנהיג כנופיה מקוונת שמבקשת לעשות לינץ' תודעתי באדם, שעל־פי הדין הישראלי, מחזיק בחזקת החפות. אגב, גם אחרי שאדם הורשע, החוק הפלילי, כך הסתבר לי לאחר שביררתי את הנושא עם מומחים, אינו מתיר לבצע לינץ'... בחברה מתורבתת הקימו גוף שנקרא 'בית־המשפט' שיבחן את הגרסאות בכובד ראש ואז יפסוק." לדעת דרור, "סוגיית צו איסור הפרסום במקרה הזה מעוררת שתי שאלות לגיטימיות לחלוטין: האם צו איסור הפרסום הוצא רק כיוון שמושא התלונה הוא איש תקשורת מוכר? זו אפשרות שלא ניתן לפסול על הסף, והיא שווה בדיקה ואף ביקורת. האם אמצעי התקשורת אינם מערערים על צו איסור הפרסום, לא תוקפים אותו, כיוון שמדובר ב'אחד משלהם'? גם זו אופציה, אפילו אופציה מרתיחה." על מאמרו זה של דרור ענתה בית הלחמי במאמר שלם נוסף, בו כתבה: "לא מצאתי בדבריו חשיבות של ממש לזכותי כאדם להעדיף להאמין למתלוננת, גם אם יובל דרור או החשוד וחבריו חושבים שזה לגיטימי להאמין לצד אחד, היינו לחשוד. על־פי האופן שבו הציג את הדברים, אמונתי היא שפיכת התינוק עם המים, ואילו אמונתם היא צדק."
|
קישורים
הקוד: צו איסור פרסום - מאמרה הראשון של חנה בית הלחמי
הפאזל המושלם - מאמרה השני של חנה בית הלחמי
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות