(גרסה מקוצרת של מאמר זה הופיעה במוסף ''7 ימים'' של ''ידיעות אחרונות'', בתאריך 05.01.2001, תחת השם ''סקס שקרים ומחנות ריכוז'').
שמחון: תראי בבקשה את הספר. איזה ציור. געוואלד! ''סטאלג 340''! (קורא בספר): ''היא עמדה מולו עם הפרגול כששדיה חשופות'' – אני רוצה לדעת מי נתן לך את הספר הזה?
נאווה: אבל אבא, כולם קוראים את זה!
(מתוך התסכית ''מכת הסטאלגים'' בסדרת הרדיו ''משפחת שמחון'').
הסטאלגים היו בעיקרם סיפורי מלחמה, מלחמת העולם השניה, אבל עם הבדל. הם עסקו במחנות שבויים נאציים (''סטאלגים'', כפי שאלה נקראו בגרמנית), אלא שמחנות ריכוז אלה נישלטו בידי נשים; שומרות יפיפיות, סקסיות, ולרוב בלונדיניות אריות טהורות, ובתוספת סדיסטיות מטורפות. הסיפורים תיארו את התנסויותיהם של שבויי מלחמה אמריקניים ואנגלים במחנות שבויים אלה.
העלילה של כל ספר כזה הייתה לכאורה פשוטה: שבוי מערבי מגיע לסטאלג גרמני (תמיד עם מספר אחר: 3, 13, 217, 1000 וכו') ומהר מאוד מגלה שסטאלג זה אינו ככל הסטאלגים שעליהם שמע. במחנה זה שולטות מסיבות שונות (כמו עזיבת כל הגברים כדי להילחם) נשים, נשות אס.אס. ושומרות.
אך אם מקווה השבוי שמחנה המנוהל בידי נשים יהיה קל יותר עבורו הוא מגלה מהר מאוד עד כמה מרה טעותו. הנשים מתגלות כשילוב של נימפומאניות וסדיסטיות. מכאן עובר הסיפור להתנסויות של השבוי שעובר סדרת השפלות מיניות ומעונה בצורות שונות ומשונות בידי השומרת הראשית או נאנס בידיה (פשוטו כמשמעו) ולעתים נאנס לפני עינויים או לאחריהם. הסיפור הסתיים לרוב בנקמתם האיומה של השבויים, שגם היא היתה לפעמים שילוב של אונס ועינויים.
מדובר בספרים מוזרים מאוד, במיוחד לאור העובדה שהתחוללו על רקע מלחמת העולם השניה - תקופת השואה - נושא שהיה כמעט טאבו בתקופה שבה יצאו לאור (ראשית שנות ה-60). ובכל זאת, ספרים אלה שברו טאבו זה, למרות כי (עם יוצא דופן בודד) כמעט שלא הופיעו בהם יהודים. זו כבר הייתה שבירה קיצונית מידי של הטאבו.
מסטאלג 13 ועד סטאלג 1000
''אותן נקבות־השדים סיננו לתוך המחנות משטר של גיהנום פרוע ואווירה מתוחה של להיטות יצרים שהתפקעה כדינמיט מתוך ההתנגשות הטיבעית של מין במין, זכר ונקבה''.
(''סטאלג 13'' מאת ''מייק באדן'')
הסטאלגים החלו להופיע, ולא במקרה, בשנת 1961, בצל משפט אייכמן בירושלים. העדויות הקשות והמתוקשרות פתחו בקרב הציבור הישראלי שיח חדש על השואה. בקרב ציבור זה נפרץ, כתוצאה מהמשפט והעדויות שבו, מעין מחסום שהיה קיים עד כה לגבי מלחמת העולם השניה, שפצעיה היו כה טריים עדיין, והחל להופיע גל עצום של ספרים שעסקו במלחמה זו; ספרים כמו ספרו של העיתונאי אורי אבנרי ''צלב הקרס'' (שהופיע דווקא בהוצאת ספרי כיס שהרבתה להוציא ספרי ארוטיקה שונים). ספרים אלה עסקו לא כל־כך בשואת היהודים כמו בגרמניה הנאצית עצמה ובאנשים שעמדו בראשה, אנשים כמו היטלר ואייכמן, שלגביהם גילה הציבור הישראלי סקרנות עצומה.
הסקרנות הזו מצאה את ביטויה בגל אדיר של סיפורי מלחמה על רקע מלחמת העולם השניה, שהחלו להופיע אז כספרי כיס. ספרי הכיס היו פורמט שלמרות שהיה קיים כבר מזה שנים, רק עכשיו החל להתפתח באמת, עם עטיפות צבעוניות וצעקניות במיוחד שתרמו לפופולאריות. עד כה נשלט שוק זה לחלוטין בידי סיפורי בלשים ומערבונים, וחוברות על גיבורים כמו טרזן. אולם המוציאים לאור, שחשו את העניין החדש של הציבור בכל מה שקשור למלחמת העולם השניה, החלו במהרה להוציא ספרי מלחמה בהמוניהם, ואלה אכן זכו להצלחה רבה.
בתחילה תורגמו רוב ספרי המלחמה האלה משפות זרות, ותיארו חוויות אותנטיות של לוחמים שונים. בין הספרים הללו זכו להצלחה גדולה במיוחד שני ספרים שיצאו בהוצאת מ. מזרחי בראשית 1961, ''הסיסמה היא גבורה'' מאת ג'והן קסטל וצ'ארלס קוארד, ו''חומות קולדיץ'' מאת פטריק ריד. שני ספרים אלה, שזכו להצלחה עצומה בחו''ל ואף הוסרטו, תיארו את התנסויותיהם האמיתיות של מחבריהם כשבויים במחנות שבויים גרמניים ואת ניסיונות הבריחה שלהם משם. ספרים אלה, עם ההרפתקאות המרתקות שבהם, היו יצירות אותנטיות ולא הסתירו את העובדה כי למרות הכל, מחנות השבויים של הנאצים לא היו מקום גרוע כל כך, וכי השומרים אף היו מדי פעם אנשים הגונים והוגנים למדי - מסר שלא יכול היה לזכות לאהדה רבה מדי בקרב ציבור הקוראים הישראלי של התקופה.
בין המתחרים החשובים ביותר של מזרחי היה עזרא נרקיס מהוצאת ''הפיל'', מוציא לאור של חוברות וספרי כיס שפעל כבר מאמצע שנות החמישים ובהצלחה מרובה. בין השאר, הוציא נרקיס לאור בשנות החמישים סדרות מערבונים כגון ''בוק ג'ונס'' (סדרה שהייתה כה פופולארית עד שהופיעו לא פחות משש סדרות מתחרות, באותו מספר של הוצאות, על דמויות בעלות אותו השם), וחוברות ''טרזן''. סדרות אלה הצטיינו באיכות היחסית של כתיבתם לעומת מתחריהם. כתבו אותם סופרים ישראליים צעירים, אך לרוב הם הוצגו כיצירות מתורגמות של סופרים זרים כמו ''ארצ'י ברמן'' ואחרים, ששמותיהם הומצאו כולם בידי נרקיס כדי להסוות את מוצאם הישראלי של הסיפורים.
בראשית שנות ה-60 החלו הן נרקיס והן מתחריו להוציא ספרי כיס שהצטיינו ביתר ''חופש מיני'' ממה שהיה מקובל בשנות ה-50, כאשר העיסוק במין היה טאבו מוחלט בספרות הישראלית. הפריצה הגדולה בתחום זה בוצעה בידי נרקיס בספר שיצא ב-1961 בשם ''סטאלג 13'' בהוצאת ''ינשוף'' (אחד משמות ההוצאה הרבים של נרקיס). הספר נכתב בידי ''מייק באדן'', שם בדוי של אלי קדר, סופר מנוסה שכתב עבור נרקיס מערבונים ובלשים מסוגים שונים. קדר כבר כתב בעבר ספר על מחנה אסירים ושומריו הסדיסטיים, בשם ''רוץ עד הסוף''. ''סטאלג 13'' יצר את פורמאט ז'אנר הסטאלגים, ושמו נלקח כנראה מסרט המלחמה המפורסם של בילי וילדר משנת 1953, ''סטאלג 17'', דרמה קומית על שבויים במחנה נאצי. כאן המחבר כביכול היה גיבור הספר ''מייק באדן'', טייס קרב שמוצא את עצמו במחנה שבויים נאצי (השם הספרותי של קדר, ''מייק באדן'', הפך מעתה ואילך ל''סמל'', וסיפורי הרפתקאות ומלחמה אכזריים שהופיעו גם בהוצאות אחרות מידי מחברים אחרים, ''גנבו'' את השם מפורסם הזה כשם ה''מחבר'').
''סטאלג 13'' הכניס את האלמנטים של מחנה הריכוז על שומריו הסדיסטיים הנשלט בידי קצינות אס.אס. ושומרות, שהיו נימפומניות וסדיסטיות בו זמנית. כן התווסף אלמנט של סקס פרברטי ושל יחסי מין לסביים שאותם מקיימות השומרות בינן לבין עצמן כאשר אינן עוסקות בקיום יחסי מין עם השבויים (מרצון או בכפייה), או בעינויים.
בקריאה היום, הספר נראה ''תמים'' למדי וקטעי הסקס שבו הם כאלה שאפילו ילד בן 12 לא יניד לעומתם עפעף. אך בישראל של שנת 1961, הספר נחת כפצצה על הציבור הישראלי, שלא היה מורגל לספרים מעין אלה, על נשים סקסיות, סדיסטיות, ונימפומניות. העובדה שהכל מתחולל על רקע מלחמת העולם השניה ומחנות שבויים עוד הוסיפה לספר קסם של שבירת טאבו, שכן, במיוחד עכשיו, מלחמת העולם השנייה הייתה מזוהה בראש ובראשונה עם שואת היהודים. והנה מופיע ספר שהראה שהיו במלחמה דברים נוספים, לא פחות מזוויעים בדרכם שלהם אבל בו בזמן הרבה יותר מגרים... הספר זכה להצלחה אדירה. יצאו ממנו 7 מהדורות בזו אחר זו, ובסך הכל נמכרו ממנו כ-25 אלף עותקים - רב־מכר גם במונחים של היום. הוא נקרא בשקיקה בידי כל - אשכנזים וספרדים, ילדים ומבוגרים, חילונים וחרדים.
קדר, שראה כי טוב, נסע עם הספר לגרמניה וניסע לשכנע שם את המוציאים לאור לתרגם אותו ולפרסמו בגרמנית. אך לתדהמתו, המו''לים בגרמניה לא גילו, משום מה, עניין רב בספר על נערות גרמניות סדיסטיות והשבויים המסכנים שנפלו לידיהן...
בישראל, לעומת זאת, ה''סטאלגים'' (כפי שכונו ספרים אלה מעתה ואילך) זכו להצלחה גדולה. נרקיס מיהר להוציא ספר נוסף, ''סטאלג 217'', הפעם מאת מחבר שונה - ''ויקטור בולדר'' (שגם הוא הופיע כגיבור הספר). המחבר היה שונה גם במציאות: היה זה מירון אוריאל, מהפוריים והמוכשרים שבמחברים שעבדו עבור נרקיס. אוריאל כתב מערבונים בסדרות ''בוק ג'ונס'' ו''מרשל שיפינג'' תחת השם ''ארצ'י ברמן'' (שהוצג בפרסומים של נרקיס כ''גדול סופרי המאה ה-20''), כמו גם סיפורי טרזן מרובים לילדים. העלילה בספר זה נשארה כמעט זהה למה שהייתה בספר הקודם: שוב המדובר בחייל, ויקטור בולדר, שמגיע למחנה שבויים שכולו מאויש בידי חילות גרמניות סקסיות ואכזריות, ומעונה בו קשות. הפעם, מינון הסקס והאלימות היה גבוה הרבה יותר, ובסוף הספר הגיבור נוקם את נקמתו האכזרית במענה הראשית, בחורה צעירה ויפהפייה. ההצלחה היתה גדולה מאוד גם הפעם. הספר הופיע ב-3 מהדורות שונות ונמכר בכ-20 אלף עותקים. להצלחה דומה זכה גם הסטאלג הבא, ''סטאלג השדים'', גם הוא מאת אוריאל (הפעם תחת השם ''קים רוקמן'').
מעתה ואילך החלו הסטאלגים לצאת באופן קבוע, והפכו לשם דבר בתרבות הפופולארית של התקופה, כשהם מופיעים תחת שמות של סופרים כמו ''מייק לונגשוט'', ''רלף בוצ'ר'', ''אריך לינדשטרום''(!), ושמות אחרים, שלרוב כיסו את קדר או את אוריאל, ובמקרים בודדים גם סופרים אחרים. הספרים היו לרוב בעלי שמות סידוריים: סטאלג 3, סטאלג 33, סטאלג 1000, וכו', אם כי אחר־כך החלו לגוון את השמות לספרים כמו ''סטאלג המוות'' ו''סטאלג הזאבות''. על העטיפה הז'אנרית של כל אחד מהם היתה יפהפייה חשופת שדיים במדי אס.אס. מלקה או חובטת בשבוי מסכן. האיורים נלקחו לרוב ממגזינים זרים שהתמחו בסיפורים מסוג זה. בכמה מהספרים הוכנסו גם איורים פנימיים, בשחור לבן, של ארוטיקה סאדו־מזוכיסטית בין נשים, להמחשת המסר.
והיה הרבה מסר. הספרים של אוריאל, שהיה אדם בעל ידע היסטורי ניכר, התיימרו לספק מידע מעבר לריגוש המיני. וכך בספר ''סטאלג 3'' (פורסם בשנת 1962), שעסק בעלילותיה של לוחמת מחתרת צרפתית בסטאלג נאצי ובבית החרושת של משפחת קרופ, הכניס אחרית דבר ארוכה ואינפורמטיבית מאוד על תולדות משפחת קרופ, יצרני הנשק הראשיים של גרמניה הנאצית. ספרים אחרים של אוריאל, כמו ''סטאלג 190'', ''סטאלג הנקמה'', ו''אהבת נשים'' מאת ''מדלין רושמון'' (סיפור ריגול לא ''סטאלגי'' שהתמקד סביב סיפור אהבה לסבית בין מרגלת אנגליה ואשת קצין נאצי, והוא מפליא בגישתו הסובלנית והכמעט אוהדת לתופעת הלסביות) הכילו גם הם מסר. הספרים סיפקו מידע רב, שהיה שזור בעלילה, על תוכנית הרקטות הגרמנית בפנמונדה. המידע התבסס על המחקר שעשה אוריאל בתקופה זו עבור ספרו ''כיבוש החלל'', שהוא הספר הטוב והמקיף ביותר שנכתב בעברית בשנות השישים על חקר החלל ותולדותיו.
הידע הרב של אוריאל על מלחמת העולם השניה בולט במיוחד במעולה שבסטאלגים, ''הייתי מפקד סטאלג'' (1963) מאת ''קולונל מרטין רוזנברג'' (הלא הוא אוריאל). הספר הוא כביכול ספר זכרונותיו של מפקד סטאלג סדיסט ושונא נשים, הנרדף לאחר המלחמה בידי קורבנותיו לשעבר, ואנו יכולים לראות דרכו את הסדיסט מבפנים. הספר הוא יוצא דופן בכך שנשים מעונות בו בידי הגברים, ולא להפך - כפי שהיה בדרך כלל - אך בו בזמן המחבר נותן תמונה ריאליסטית להדהים של הדרך בה איש מסוג כזה אכן חושב: אדם המתאר באדישות את העינויים שהוא מבצע בקורבנותיו, ומה שמעסיק אותו יותר הוא מאבק הכוח שלו עם קצין האס.אס. במחנהו. קורא הספר יוצא בתחושה כי כך אכן חשבו והתנהגו הקצינים הנאציים האמיתיים. דומה שהדמות התבססה ישירות על זו של אייכמן, ממש כמו הדמויות של מפקדי המחנות בסטאלגים אחרים, שהאפרוריות המשולבת בסדיזם שלהם היתה מבוססת על דמותו של אייכמן כפי שהבין אותה הציבור הישראלי של התקופה.
מקור ההשראה
''גרטה הטילה את העור הקלוף לכלי עם תמיסה מיוחדת. אחר כך פרשה את עורו של הכלב על חזהו של תומסון ואיחתה את שני העורות השונים בתפרים גסים. ''הנה לך העור בשביל האהיל'' אמרה אל הרטה שעקבה אחרי הניתוח. ''אני אעבד אותו ותקבלי אותו בעוד כמה ימים''.''
(סטאלג העינויים'' מאת ''א.ב. רודג''')
אוריאל וקידר לא בדו הרבה מדמיונם כשכתבו את הסטאלגים הראשונים. דמויותן של הנאציות שאבו השראה מדמויות אמיתיות, כמו אלזה קוך (אשת מפקד מחנה הריכוז בוכנוואלד, שהחזיקה בחדרה אהילים מעור אדם), ואירמה גרזה (''הכלבה מאושוויץ'', שומרת ידועה לשימצה במחנות אושוויץ וברגן־בלזן). גרזה הייתה צעירה יפהפייה, בעלת פני מלאך, ונודעה בסדיזם שלה כלפי היהודים. היא היתה ככל הנראה המאהבת של ד''ר מנגלה ושל מפקד ברגן־בלזן יוזף קרמר, ובנוסף הייתה גם בי־סקסואלית נימפומאנית. היא נודעה כמי שהיתה לוקחת מאהבים מבין הלא־יהודים שבמחנות בהם שירתה, והיתה מלקה אותם במגלב כשלא סיפקו את רצונה. היא הוצאה להורג לאחר המלחמה בגיל 22. דמות השומרת הראשית ב''סטאלג 13'' ובסטאלגים אחרים מבוססות במידה רבה על זאת של גרזה.
 | אירמה גרזה |
''פראולין לנישטאל הייתה לבושה בשחור, מכנסי רכיבה שחורים, הצמודים היטב לגופה ומבליטים את חמוקי ירכיה, וסוודר שחור שהדגיש את שדיה החטובים. היא זקפה את ראשה בגאווה כמי שמכיר בערך עצמו. במשך רגעים ארוכים התבוננה בגבר הערום הכבול למרגלותיה''
(''המפלצת מסטאלג הזוועות'' מאת ''מאן ג. לודר'')
עוד דמות אמיתית, שניתן למצאה (בכיסוי קלוש זה או אחר) בכמה מהסטאלגים היא זו של במאית הקולנוע המפורסמת לני ריפנשטאל. ריפנשטאל יצרה כמה מסרטי התעמולה הנאציים המפורסמים ביותר, ויצאה עליה שמועה כי היא המאהבת של היטלר. את ריפנשטאל, יפהפייה בלונדינית דומיננטית, ניתן למצוא בסטאלגים כמו ''המפלצת מסטאלג הזוועות'' (1964). ריפנשטאל, שהייתה ידועה בחיבתה לגברים אריים מסוקסים, הוצגה כמפקדת סטאלג, ספורטאית, שחקנית, ובמאית קולנוע שהייתה (ולפעמים עודנה) המאהבת של היטלר ושל גבלס. במהלך הסיפור, דמותה של ריפנשטאל, המתוארת כ''זוללת גברים'' קיצונית באופן מיוחד, מתעללת בשבויים שאינם מצליחים לעמוד בדרישותיה המיניות המופרזות וב''ניסויים'' המיניים האכזריים שלה, שהם תוצר של חיפושיה העקשניים אחר ''הגבר המושלם''. בשנות השישים החלה ריפנשטאל במסעותיה האנתרופולוגיים לאפריקה בחיפוש אחר גזעים ''עליונים'' מבחינה גופנית, עמים שאותם מצאה בקרב שבטי הכושים באפריקה ושעליהם יצרה סרטים תיעודיים מעריצים. כותבי הסטאלגים האנונימיים ודאי הפנימו את הידיעה הזו וסידרו לה מוות נורא בידי קורבנותיה בסוף הסיפור. במציאות, העולה על כל דמיון, ריפנשטאל חיה עד עצם היום הזה, ואף משמשת כיועצת לסרט על חייה השנויים במחלוקת בכיכובה של ג'ודי פוסטר, שמעורר מחלוקת עזה בהוליווד.
 | לני ריפנשטאל (תצלום משנת 1931-2) |
ריפנשטאל השאירה את חותמה בספרות העברית לא רק על הסטאלגים: בשנת 1940 הופיע סיפור בעברית שתיאר אותה בצורה שונה מאוד מהדרך שבה היא מתוארת בסטאלגים (ראו מאמר באתר האגודה הישראלית למד''ב).
העיסוק בדמויות מוכרות לא הפך את הספרים האלה לבעלי ערך תעודי כלשהו. זאת, למרות שחזרו והתחייבו בעטיפותיהם הצעקניות לתיאורים ''ריאליסטיים''. עלילות הספרים התרחשו במחנות שבויים של חיילי בעלות הברית, אלא שבמציאות זכו השבוים המערבים ליחס סביר (פרט לכמה מקרים יוצאי דופן). גילויים של סאדיזם ואלימות קשה כמו אלו המתוארים ב''סטאלגים'' היו רק במחנות הריכוז וההשמדה ליהודים. אבל ב''סטאלגים'' השונים לא מופיעים כלל יהודים או תיאורי שואה; הכנסתם של יהודים לסיפורים אלה הייתה כנראה שבירה חזקה מידי של הטאבו, ועלולה היתה לקומם את הקוראים מחד, או לפגוע בעולם המרתיע/מגרה שאותו ניסו הסטאלגים ליצור מאידך. לכן נמנעו הסופרים מלעסוק בנושא רגיש זה. לכלל הזה היה רק יוצא דופן אחד: ''סטאלג בנות השטן'' מאת ''רוי אדמס'' (אלי קידר), בו העלילה השיגרתית של שבויי המלחמה כנגד השומרות היפהפייות/סדיסטיות/נימפומניות מתרחשת במחנה השמדה ליהודים. הקשר בין הדמות של גרזה ובין דמות השומרת הראשית בספר זה הוא חזק במיוחד, אולם ספר זה היה יוצא דופן, ובכל מקרה ההתעללות ביהודים תופסת בו מקום משני בלבד.
מבחינה זו, כותבי ה''סטאלגים'' הרחיקו לכת פחות מסופר השואה הידוע ק' צטניק (יחיאל דינור), שלא היסס לתאר בספריו (שהיו ועודם חומר קריאה בבתי ספר) פעילויות מיניות חריגות כמו בתי בושת, קניבליזם, סקס במחנות וסטיות מיניות וחברתיות. אבל ק' צטניק לא התכוון לעורר יצרים, אלא לתעד מציאות, בעוד שהסטאלגים ביקשו גם לגרות וגם לזעזע.
|
| |
קישורים
בוק ג'ונס - סדרת הספרים של נרקיס - מאמרו של אלי אשד
לני ריפנשטאל - אתר על חייה
אתר האגודה הישראלית למד''ב מאמר על סיפור אחר בכיכובה של ריפנשטאל
אירמה גרזה - אתר על חייה
אירמה גרזה - עדויות ממשפט בלזן
חלק ב' של המאמר
|
|
